אתר הרימון, פינת הנצחה ברשת

אם תוך כחמש דקות האדם "המת" אינו חוזר לחיים, תאי המוח נהרסים ונגרם נזק בלתי הפיך למוח. (ד''ר מודי: נוהל רפואי מקובל הוא שלא לנסות ולהחיות לאחר חמש דקות), אם בדרך נס האדם יתעורר לחיים לאחר חמש דקות, הרופאים מעריכים שתהיה פגיעה בתפקודי המח השונים אשר יכולים להתבטא באובדן זכרון, פגיעה בדיבור וכו'. מתוך מליוני האנשים הללו, אשר מתו מוות קליני ו/או חוו את חווית סף המוות וחזרו לחיים, היו שחזרו לחיים אחרי יותר מחמש דקות, היו שחזרו לחיים גם אחרי שעות ויותר! מדובר באנשים יציבים , ממדינות שונות בכל רחבי ארה''ב, מכל קבוצות הגיל, רמות ההשכלה, מעמד חברתי וכלכלי.

התופעה דווחה ומדווחת מדי פעם בכל אמצעי התקשורת: בעיתונות, ברדיו ובטלויזיה בכל רחבי העולם.

תופעת המוות הקליני - חוויית סף המוות , נחקרה ע''י חוקרים שונים וידועי שם, ביניהם: ד''ר איאן סטיבנסון, מנהל המחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת ווירג'יניה בארה''ב, נחשב למדען הידוע ביותר העוסק בגלגולי נשמות ומוות קליני,עוסק בתחום זה במשך עשרות שנים, ד''ר ריימונד מודי פסיכיאטר וד''ר לפילוסופיה באוניברסיטת וירג'יניה, ד''ר אליזבט קובלר רוס פסיכיאטרית ילידת שוויץ, הפסיכולוג ד''ר קארליס אוסיס מ"ההתאחדות האמריקנית למחקר פסיכי", אשר ראיין 877 רופאים שסיפרו על חזיונות חוליהם על ערש מותם, ד''ר מייקל גרוסו, הקרדיולוג האמריקאי ד''ר מייקל סאבום, הפסיכולוג ד''ר קנט רינג החוקר ומייסד ההתאחדות הבינלאומית למחקרי סף המוות, דיוויד לורימור - יו''ר ההתאחדות הבינלאומית למחקרי סף המוות , ד''ר פיטר פנוויק - ניאורופיזיולוג מלונדון ונשיא ההתאחדות הבינלאומית למחקרי סף המוות, הפסיכולוגית והחוקרת הבריטית מארגוט גריי, ד''ר מוריס רולינגס - קרדיולוג מטנסי בארה''ב, ד''ר צ'ארלס גארפילד מ"המכון לחקר הסרטן" באוניברסיטת קליפורניה בסאן פרנציסקו ועוד.

כל המחקרים הללו מאוחדים במסקנה שיש חיים אחר החיים, המחקרים אף דומים בכל פרטי ההוכחות.

הרגשת שלווה , ריחוף, אושר. הם מרגישים שהחיים זה עתה החלו, כאילו נולדו מחדש, הם רואים כל מה שקורה לגופם הפיזי,בצפיה מנקודה שמחוץ לגוף. היו שראו באיזה שעה הרופא חתם על תעודת הפטירה שלהם, היו שסיפרו על עבירות תנועה הנהג עבר בדרך לבית החולים, שהיו מסוגלים לראות ולעבור דרך קירות, עיוורים מלידה דיווחו על אשר ראו לפרטי פרטים, אחרים (גם ילדים) מספרים על הניתוח שעברו לפרטי פרטים, כולל מה נאמר ע''י הרופאים ובאילו מכשירים השתמשו.

אחד המקרים הוא של צעיר בן עשרים שנהרג בתאונת דרכים, המשטרה מצאה אותו שרוע בין שברי המכונית, כשרגלו קטועה, כל הנסיונות להחיותו עלו בתוהו והוא הוכרז כמת, אך נשאר בחיים וסיפר לד''ר קובלר רוס כיצד הרגיש שעה שיצא מגופו וראה את עצמו שרוע על הכביש ללא רגל, הוא לא הבין מה קורה לו, הוא הרגיש שלווה עילאית והיה שלם, כולל הרגל שנקטעה , הוא ראה את מכונית המשטרה וסיפר לאחר מכן פרטים מדוייקים על חילוצו, ועל חילוץ שתי גופותיהם של הנוסעים עמו.

עדות אחרת של ד''ר קובלר רוס היא של כימאי שהתעוור, כתוצאה מהתפוצצות במעבדה שנה לפני שהתנסה בחוויה של מוות קליני. כשחזר לחיים הוא סיפר פרטי פרטים על נסיבות מותו ועל כל ש"ראה" (העיוור) למטה.

"אם אשה שהוכרזה מתה יכולה לספר לך בדיוק כמה אנשים נכנסו לחדר ועבדו בנסיונות להחיותה, דבר זה אינו יכול להיות הזיה" - טוענת ד''ר קובלר רוס.

רואים הכל - מחוץ לגוף

אדם שטבע וחזר לחיים מספר: "ראיתי את גופי במים במרחק של כמטר, מתנועע קלות מעלה - מטה"... אשה שחזר לחיים מספרת: "מלמעלה התבוננתי בהם כשהן מחיים אותי! הגוף היה שרוע למטה על המיטה וכולם עמדו מסביבו, אז ראיתי איך הם מחברים לחזה שלי את מוליכי הזרם ואת כל גופי פשוט קופץ מעל המיטה"... צעיר שנהרג בתאונת דרכים: "כאילו צפיתי בגובה כמטר וחצי מעל המדרכה, במרחק כחמישה מטר מן המכונית , ראיתי אנשים באים בריצה ומתאספים מסביב למכונית וראיתי את ידידי יוצא מן המכונית, נראה ברור ששרוי בהלם. ראיתי את גופי בתוך שברי המכונית בין כל אותם האנשים וראיתי שהן מנסים להוציא אותו. הרגליים שלי היו מעוותות לגמרי והכל היה מכוסה דם"... "הייתי רק מעל לגובה ראשיהם, ראיתי אותם מחיים אותי. ניסיתי לדבר אליהם אבל איש לא שמע אותי, איש לא הקשיב לי"..."נראה היה לי כי אילו קרה משהו במקום כלשהו בעולם הייתי פשוט יכולה להיות שם"..."לא ראיתי זאת פיזית, לא היה לי צורך לראות אותו בעיני, ממילא לא היו לי עיניים"..."הייתי למעלה והסתכלתי איך הם עובדים עלי" סיפרה אשה..."ראיתי את ששמו את ה'שוקס' על חזי, וראיתי את גופי מנתר מהזרם, ברגע זה נפלתי כמו שק כבד בחזרה לתוך גופי"...

רעש - ביציאה מהגוף

במקרים רבים שומעים רעש לא רגיל ברגע "המוות", זמזום, צלצול. "...צלצול רם, אפשר לתאר אותו כזמזום"... "צליל שריקה, כמו הרוח..."

שומעים הכל - מחוץ לגוף

"...הייתי אלרגית לתרופות, והפעם התעלפתי להם. (מתה מוות קליני). שמעתי את הראדיולוג אומר: ד''ר ג'יימס, הרגתי את הפציינית שלך, הגב' מארטין. ואני ידעתי שאני לא מתה!"..."לא שמעתי אותם, את קולם, כפי שאני שומעת אותך. זה היה יותר כמו לדעת מה הם חושבים, בדיוק מה שהם חושבים, הייתי תופסת את זה בשניה לפני שפתחו את פיהם לדבר"..."שמעתי את הרופא אומר ש"נפטרתי" סיפרה אשה"...

הרגשת רוגע ושלווה - ביציאה מהגוף

"אני צף בחלל אפל. הרגשתי רק חמימות ותחושת רווחה"... "התחלתי לחוות רגשות נפלאים ביותר, שלווה, רווחה, נוחות"... "היתה לי תחושה נהדרת, נפלאה..."

הרגשת חוסר תחושות פיזיות, העדר משקל וזמן מחוץ לגוף

..."לגופי לא היה כל משקל"..."איבדתי את תחושת הזמן"... "עדיין הייתי בתוך גוף לא פיזי, אלא משהו בצורת אנרגיה, שקוף, ישות רוחנית"..."הייתי חסרת משקל"...

כניסה למנהרה אפלה כשבקצה אור.

מנהרה אפלה

"...עברתי דרך מין חלל אפל, אפשר להשוות את זה למנהרה"... "נכנסתי עם הראש קדימה לתוך מעבר צר וחשוך מאוד"..."מצאתי את עצמי בתוך מנהרה - מנהרה של מעגלים בעלי מרכז משותף"... "הרגשתי כמו נוצה..."

בעיתון 'ידיעות אחרונות': "כל הנפטרים סיפרו על מנהרה אפלה דרכה עברה נפשם בצאתם הגופם, הם הרגישו שהם רצים במנהרה ארוכה ואפלה כשקול רעש מצלצל באוזניהם".

הם נפגשים עם אור, ישות מאוד אוהבת שופעת חום ואהבה, אושר עילאי אין סופי, הם נמשכים אל האור הנשגב, ומדווחים שכל האושר והאהבה אשר חוו בעולם הזה הם כאין וכאפס לעומת האושר הנשגב השופע מן האור. המתים הקליניים מדברים על "אור הגדול שהם נמשכו אליו כאל מגנט"

מפגש עם אור זוהר

..."זה היה אור מאוד זוהר"..."אור שקוף כבדולח, אור לבן , יפה וכה זוהר. אין זה אור שאפשר לתאר אותו כאן בעולם הזה. זהו אור של הבנה מוחלטת ואהבה מוחלטת"... "זה היה לובן צהבהב זוהר, יותר נוטה ללבן. דומה שכיסה את הכל, ראיתי ברור וזה לא סינוור"...

"ידעתי שאני נפטרת" סיפרה אשה ש"נפטרה". "יצאתי מתוך הגוף, אין לי ספק בכך, כי ראיתי את גופי מונח על שולחן הניתוחים. פתאום ראיתי אור, זה היה אור עצום, קשה לתארו, הוא עטף את הכל אך לא סינוור אותי ויכולתי להמשיך לראות את חדר הניתוחים. הרגשתי כל כך טוב, הרגשתי בטחון ואהבה".

"כשהייתי שם בנוכחות האור העצום הזה" העידה אחת המרואיינות, "היה לי כל כך טוב שלא רציתי לחזור".

"לאור הזה" העידה אחרת, היתה אישיות כל כך נהדרת , כל כך חמה וטובה שלא רציתי לעזוב אותה".

ד''ר מודי מדגיש שכל המעידים סיפרו גם ש"ישות האור" שאלה על ידי העברת מחשבות, אם הם מוכנים למות וכן , מה השלימו או עשו בחייהם.

דברי ד''ר קובלר רוס תומכים ומוסיפים לעדויותיו של ד''ר מודי: כאשר נשאלה על ידי עיתונאי ידוע, מהו האור הגדול הזה לדעתה, ענתה: "אינני דתית אך האור זה אלקים".

האור וקו הגבול

אחרים מדגישים את ההרגשה כאילו היה קו ברור המפריד בינם לבין ישות האור ושהם ידעו בבירור שאם יעברו קו זה , לא יחזרו יותר.

"האור היה כל כך זוהר עד שלא יכולתי לראות דרכו, אבל הנוכחות שלו היתה מרגיעה ונפלאה. פשוט אין חוויה דומה לזאת כל פני האדמה.

בנוכחות האור עברו בי המילים או המחשבות: "האם ברצונך למות?" ואני עניתי שאינני יודע כי אינני יודע שום דבר על המוות. אז אמר האור הלבן:"עבור את הקו הזה ותדע". הרגשתי שאני יודע איפה נימצא הקו, למרות שלא יכולתי ממש לראות אותו. תוך שעברתי את הקו שטפו אותי רגשות נפלאים ביותר, רגשות של שלום, שלווה והעלמות כל הדאגות".

הם נפגשים עם קרובי משפחה ומכרים שמתו, הם מודעים לבואם ואינם מופתעים.

המתים הקליניים סיפרו שכאשר מתו ויצאו מהגוף "קרובים וידידים שנפטרו, באו לקראתם כאילו להדריכם או להעבירם. במהרה מופנית תשומת לבם לישויות אחרות הנמצאות שם, קרובים וידידים שמתו, היוצרים עמם קשר לא מילולי, הם חשים שיקיריהם שנפטרו מקדמים ומקבלים אותם בברכה".

פגישה עם ישויות רוחניות

..."כל אלו היו אנשים שהכרתי בשלבים קודמים בחיי, אבל כבר מתו. זיהיתי את סבתי ונערה שהכרתי כשהייתי בבית הספר, והרבה קרובים וידידים אחרים, ראיתי ברור את פניהם והרגשתי בנוכחותם קרוב קרוב אלי. כולם נראו מרוצים ומאושרים, כל המאורע היה שמח"... " חשתי כי הם באו להגן עלי או להדריך אותי, כאילו באתי הביתה והם היו שם כדי לברך אותי או לקבל את פני"...

הם רואים את חייהם עוברים לנגד עיניהם במהירות כמו בסרט, כל חייהם לפרטי פרטים, לא חסר שום פרט.

יש המדווחים שראו את עצמם נולדים (הוכחה כזו מצויה בידי בסרט וידיאו המתעד מוות קליני של אשה אמריקאית מקליפורניה בארה''ב).

ד''ר מודי מציין שכל המרואיינים הם אנשים יציבים ללא הפרעות נפשיות, המנהלים חיים נורמלים בהחלט ומספרים על נסיונם כעל עובדה וזוכרים פרטים מדוייקים מכל שעבר עליהם והנסיון הזה חרוט בזכרונם בבהירות, ללא שמץ ערפול.

"כולם כאחד העידו שהזכרונות מחייהם לא היו במובן החושי הרגיל של המילה, אלא מעין סרט במימדי זמן אחרים. הם ראו את חייהם בשברירי בזק, אך בסדר כרונולוגי בבהירות מופלאה. אחדים העידו שראו הכל, מן הפרטים הקטנים ועד החשובים ביותר. רבים סיפרו שכח הקליטה השכלי שלהם היה עצום, הם היו מסוגלים לראות, להבין ולתפוס כמות אינפורמציה עצומה".

סקירה - ראיית כל החיים לפרטים (כבסרט)

"לפתע חזרתי לילדותי. זה היה כמו הליכה מן השלבים המוקדמים של חיי דרך כל שנה בחיי ועד עכשיו. התמונות המשיכו לעבור דרך חיי, לפי הסדר שלהם בחיים והם היו כל כך ברורים. התמונות נראו ממש כאילו שרואים אותן מבחוץ, לגמרי תלת מימדיות ובצבע והן נעו, ראיתי את עצמי עושה את אותם דברים והם היו בדיוק הדברים שעשיתי, אני זוכרת אותם. זה היה כל כך מהר ועם זאת זה היה איטי די הצורך כדי שאוכל לקלוט את הכל"... "התמונות הרוחניות היו מלאות חיים הרבה יותר מן הרגיל, זה היה כל כך מהיר , כמו להתבונן באלבום של כל חיי, תוך שניות. זה פשוט הבזיק לנגד עיני כמו בסרט נע שרץ מהר להדהים ועם זאת הייתי מסוגל בהחלט לראות ולהבין זאת. זה התרחש כל כך מהר ועם זאת כל כך ברור"...

במחקר מובא שרבים המתים הקליניים ש"מתו עם הבעת רווחה על פניהם, נוסף לכך רבים מהם דיברו עם מישהו או ראו מישהו ברגע שנפטרו".

ידוע שפעמים רבות גוססים בשעת יציאת נשמתם, מזכירים שמות שכוחים והעומדים סביבם מתפלאים כיצד הגוסס פתאום, דווקא עכשיו, נזכר בשם של קרוב שמת מזמן . אבל האמת היא שהוא אינו זוכר, כי הוא פשוט "רואה" אותו בא ללוותו.

היו עדויות של מתים קליניים אשר סיפרו אודות הרגשת שלווה ואי רצון לחזור..."היה לי כל כך טוב שלא רציתי לחזור".

אחדים מהמרואיינים סיפרו על האכזבה הגדולה לחזור, למרות שאף אחד מהם אינו מעלה על דעתו להתאבד..."לא רציתי לחזור! בכיתי שבוע ימים לאחר הניסיון שהיה לי, לא רציתי לחיות בעולם זה אחרי שראיתי את השני". ד''ר מודי מסיק שככל שהאריכו הנפטרים בקיומם המופשט , היה להם יותר קשה לחזור.

בספר "מעבר לחיים" של ג'ני ראנדלס ופיטר הוג מובא (בעמ' 230-231 ), שאחוז נמוך מחוויות סף המוות - מוות קליני, הן חוויות שליליות! ובניגוד לאור האוהב ולאושר הגדול, הם מספרים על חוויות המזכירות את תיאורי הגיהינום ועל שקיעה לתוך בור וירידה לעמק.

ד''ר מייקל גרוסו מספר על אדם שנטל סם במינון מאוד גבוה, ובנוכחות ידידיו הוא לקה בהתקף לב והפך לכחול , מת מוות קליני וחווה סיוט נוראי.

הוא ירד לתופת , יצורים איומים ומבעיתים סרטו שגיאה? את גופו בציפורניהם והמקום היה חונק ומעיק. למזלו, הצליח הצוות הרפואי להחיותו.

הסתבר שהחוויה השלילית הזו שינתה אותו לטובה.

בספר "החיים שאחרי החיים" (עמ' 32) , מביא ד''ר ריימונד מודי תיאורים של אנשים אשר חוו חווית מוות קליני. הם סיפרו שכאשר יצאו מהגוף הם ירדו כלפי מטה, שקעו עמוק והגיעו למקומות מפחידים ומבהילים כשעשן ויצורים מבעיתים מקבלים את פניהם.

ד''ר מודי מתאר אשה אשר סבלה הדלקת קרום הבטן. האחות נתנה לה זריקה כדי לעזור לה למות בקלות (השם ישמור!) , האשה הרגישה שכל החפצים אשר הקיפוה בבית החולים החלו מתרחקים יותר ויותר, הכל נסוג והיא נכנסה עם הראש קדימה לתוך מעבר צר וחשוך מאוד , התחילה להחליק כלפי מטה.

גבר שהיה קרוב מאוד למוות סיפר: "לפתע הייתי בתוך עמק אפל מאוד, עמוק מאוד, דומה כאילו היה שם שביל כמעט דרך בתוך העמק, ואני הלכתי במורד הדרך. עכשיו אני יודעת למה מתכוון התנ''ך בביטוי "גיא צלמוות".

בספר "החיים לאחר המוות" של ד. סקוט רוגו בעמוד 76, מתוארות חוויות מפחידות ומחלחלות, ע''י אנשים אשר "מתו" מוות קליני! היו שסיפרו שכאשר יצאו מגופם הם לא עלו כלפי מעלה ולא נמשכו לאור אוהב, אלא ירדו כלפי מטה לתוך עמק צר ואפל, שקעו עמוק והגיעו למקומות מפחידים , חוו סיוטים וראו יצורים מבעיתים!

ד''ר צ'ארלס גארפילד מה"מכון לחקר הסרטן" באוניברסיטת קליפורניה בסאן פרנציסקו מתאר בחומר תעודי אשר ליקט, שהמוות אינו תמיד חוויה נעימה של שלווה , היו שראו קרוב לרגע המוות דמויות של שדים וחוו סיוטים!

ד''ר מוריס רולינגס, קרדיולוג מטנסי ארה''ב, אשר חקר את נושא המוות הקליני, מעיד שכמה מהחוויות שדווחו לו היו מפחידות ביותר וגרמו לו להאמין במציאותו הממשית של הגיהינום!

ד''ר רולינגס פגש בסוג חוויה זה , כאשר ניסה להחיות אחד מחולי הלב שהיה בהשגחתו, החולה התלונן כל הזמן שהוא מצוי בגיהינום.

מאז אסף ד''ר רולינגס דוגמאות רבות של חוויות חוץ גופיות שליליות.

אשה לאחר התקף לב סיפרה לד''ר רולינגס:

"אני זוכרת כיצד התקצרה נשימתי וכנראה התעלפתי. באותו רגע ראיתי שאני יוצאת ועוזבת את גופי. הדבר הבא שראיתי הוא שאני נכנסת לחדר עגום ושם אני רואה באחד החלונות ענק בעל פנים מעוותות שהסתכל בי, על אדן החלון התרוצצו שדונים קטנים שהיו בליווית הענק. הענק אותת לי לבוא אחריו. לא רציתי ללכת, אבל הייתי חייבת לעשות זאת. בחוץ שררה אפלה ויכולתי לשמוע אנשים גונחים ונאנחים מכל עבר. הרגשתי דברים הזזים מסביב לכפות רגליי. המשכנו לעבור בתוך המנהרה הזו והדברים נעשו גרועים יותר. אני זוכרת שבכיתי, אז משום מה הענק שיחרר אותי ושלח אותי חזרה. הרגשתי שניצלתי. אינני יודעת מדוע, אני רק זוכרת שמצאתי את עצמי שוב במיטת בית החולים. הסיפור שינה את חיי!"

ד''ר ריימונד מודי נשאל : "האם ראיינת אי פעם מישהו שהיתה לו חוויה של כמעט מוות בהקשר לניסיון התאבדות? והאם החוויה היתה שונה במשהו"?

ד''ר מודי: "ידועים לי מקרים אחדים שבהם ניסיון התאבדות היה הגורם ל"מוות" כביכול. חוויות אלו אופיינו ללא יוצא מן הכלל כבלתי נעימות.

הם מדווחים כי אותם קונפליקטים, שכדי להמלט מהם ניסו להתאבד, היו עדיין קיימים בזמן שמתו, אבל בתוספת סיבוכים. במצבם חסר הגוף לא היו מסוגלים לעשות דבר ביחס לבעיותיהם, והם גם נאלצו להתבונן בתוצאות האומללות שנבעו ממעשיהם.

אדם שהיה מדוכא בגלל מות אשתו ירה בעצמו, "מת" כתוצאה מכך והוחייה. הוא אומר: "לא הגעתי למקום שבו אשתי הייתה. הגעתי למקום נורא... ראיתי מיד את הטעות שעשיתי... חשבתי, הלוואי שלא הייתי עושה זאת".

אחרים שהתנסו במצב בלתי נעים זה העירו כי הייתה להם הרגשה שישארו שם זמן רב. זה היה עונשם על ש"הפרו את החוקים" בנסותם לחלץ את עצמם לתמיד ממה שהיה בעצם "משימה" - להגשים מטרה מסוימת בחיים.

אנשים ש"מתו" מסיבות אחרות, אמרו שבזמן שהיו באותו מצב נרמז להם כי התאבדות היא מעשה עלוב מאוד המלווה בעונש חמור.

"מת" קליני : "בזמן שהייתי שם היתה לי תחושה שאסור להרוג את עצמי, אילו ביצעתי התאבדות הייתי משליך כביכול את מתנתו של אלקים בפניו"...

השקפתו של קאנט: התאבדות היא פעולה כנגד כוונותיו של אלקים ונתפסת כמרידה של האדם נגד יוצרו".

המאבד עצמו לדעת, אינו פותר במותו שום בעיות, ההיפך הוא הנכון: במותו מתחילים צרותיו ויסוריו הנוראיים! ואפילו אם היה צדיק לא יקום בתחיית המתים ולא יעזרו לו כל תחנוניו!

המאבד עצמו לדעת הוא ככל רוצח נפש, וגדול עוון רוצח נפשו מרוצח נפש אחרת והוא כשורף ספר תורה בידיו. והוא נחשב ככופר בהשארות הנפש ובמציאות ה' יתברך ועתיד ליתן דין וחשבון לאחר פרידת הנפש!

המאבד עצמו לדעת אין לו חלק בעולם הבא. ואין קורעים עליו ואין מספידין אותו ואין חולקין לו כבוד. אין גופו כשאר גופי מתים ויש להרחיק קברו משאר קברים ואין מתאבלים עליו. נפשו נודדת בכף הקלע מדחי אל דחי וזעקותיו נשמעות מסוף העולם ועם סופו ואין מושיע!

האושר הנשגב, השלווה והתענוגים מצפים בעולם הבא רק לישרי לב, אשר עסקו כל ימיהם בתורה, מצוות ומעשים טובים!

מסתבר שהמוות אינו הגואל ליסורי העולם הזה, המוות הינו התחלת חיים חדשים היכולים להיות נהדרים ומאושרים באושר נשגב! אך יכולים גם להיות אומללים ונוראיים ביותר! מלאי צער, יגון ואנחנה! הכל כפי מעשיו בעולם הזה!

בספר "אהבת חיים" הרב מנחם מנשה (בראשית) מובא מעשה אשר קרה בשנת התמ"ח ביוון, על רוח שנכנסה באשה, רוחו של יהודי בשם אברהם סיניור מן העיר קולוניאל אשר הרג את עצמו בתליה! ולמרות שהיה בעל תשובה לפני מותו, ציפו לו רק צער ויגון בעולם העליון!

בשעה שהרג את עצמו, סיפר הרוח לרב אשר ייחד לו היחודים, חטפו את נפשו וקלעוה בכף הקלע ובאו מלאכי חבלה והתחילו להכותו בשוטים של אש! באכזריות גדולה עד שנתפרקו כל חוליותיו, התחיל לברוח מהם וכל מקום שברח נתקבל במכות של אש ללא חמלה וחנינה ובאופן שלא נוכל להשיג!

בגמרא (מסכת שבת דף קנ''ג עמ' א') מובא שרב אמר לפני פטירתו לשמואל: "בשעת מתתי התאמץ בהספידך אותי לחמם את שומעיך, שיכמרו רחמי העומדים שם ויבכו, כ אני אהיה שם בשעת ההספד".

הנשמה יודעת ו"שומעת" מה מדברים אודותיה, "סוף דבר הכל נשמע..." (החכם באדם).

לדברי רבי אבהו (שם קנ''ב עמ' ב'): "כל שאומרים בפני המת יודע, עד שיסתם הגולל, ויש אומרים עד שיתעכל הבשר".

לעומת זאת הרגשת הנשמה את הנעשה בגוף, נמשכת זמן רב יותר: "קשה רימה למת, כמחט בבשר החי" כך מוסבר גם בתוספות יום טוב ל"אבות" (פרק ב' משנה ז') וזה קשה ל"נפשו" של המת הרואה בניוולו, והרי הנפש קיימת" וזו אחת מסיבות הקבורה, שלא תצטער הנפש בבזיון הגוף המוטל ללא קבורה.

בגמרא במסכת שבת נאמר שהקשר בין הנשמה לגוף נמשך עוד שנה: "כל שנים עשר חודש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת לאחר י''ב חודש הגוף בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת".

בזוהר (ויחי דף רי''ח, רי''ט), אמר רבי יהודה : כל שבעת הימים הנשמה הולכת מביתו לקברו ומקברו לביתו ומתאבלת על הגוף, הולכת לביתו ורואה כולם עצבים ומתאבלת".

על כן אנו יושבים "שבעה" ומתאבלים עם הנשמה של הנפטר, ולכן מחייבת ההלכה (רמב''ם הלכות אבל פרק י''ג הלכה ד') ש"מת שאין לו אבלים להתנחם, באים עשרה בני אדם ויושבים במקומו כל שבעת ימי האבילות" עם הנשמה.

מסופר בגמרא על אדם שמת בשכנותו של רב יהודה שלא היו לו מנחמים ואסף רב יהודה עשרה בני אדם בכל שבעת ימי האבל וישבו במקומו. לאחר "שבעה" נראה לו בחלום ואמר לו: תנוח עליך דעתך כשם שהנחת את דעתי.

הנשמה באה ורואה את האבלים העצובים על מותו והנשמה גם היא מתאבלת אתם. יש צורך גדול לנשמת המת בעצם האבלות , שהיא הרגשת צער על הסתלקותו, וגם בנחמה, שגם נפשו זקוקה לנחמה על צערו בבזיון הגוף ואובדנו.

ה"שבעה" אינה רק להקלת הלחץ הנפשי של האבלים, וזו כוונת הרמב''ם (שם הלכה ז') "שנחמת אבלים קודמת לביקור חולים. שניחום אבלים זו גמילות חסד עם החיים ועם המתים".

בשעת פטירתו של רבי יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו: "הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה" רש''י: שבא ללוותני.

בזוהר חלק א' דף קכ''ז נאמר: במות הגוף הגשמי, הנשמה יוצאת מיד למסע לחברון, שם קבור האדם הראשון והמסע עובר דרך מנהרה ארוכה.

בזוהר לך לך נאמר: כשהנשמה יוצאת מהעולם הזה, נכנסת היא למערת המכפלה ששם הוא פתח גן עדן, פוגשת באדם הראשון והאבות...

בספר הישר שער י''ד נאמר: "והעולם הבא הוא רחב בלי קצוות, בלי אוהל, רק אורה גדולה אשר תדמה לאור העולם הזה".

כאשר ביקש משה לראות את ה' , ענהו ה': "כי לא יראני האדם וחי" (שמות ל''ג) ועל כך אמר רבי דוסא:"בחייהם אינם רואים, אבל רואים הם בשעת מיתתם".

אלקים מתואר במקרא כאור אש שאינו שורף. כך נראה ה' למשה רבינו בהתגלותו הראשונה: וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל (שמות ב'), וכן נתגלה לישראל במעמד הר סיני במראה אש (שמות י''ט י''ח).

בזוהר (ויחי דף רכ''ו עמ' א') מבואר כי בשעה שהאדם יוצא מן העולם, הנפש שלו חבויה עמו ובטרם שיוצאת מהגוף עיניו רואות...ועיניו פקוחות מאותו המראה שראה, ואלו העומדים עליו צריכים לשים יד על עיניו ולסתום עיניו, העין שראתה מראה קדושה עליונה לא תסתכל במראה חולין אחר. ומובא שם: "כל אדם אין נפשו יוצאת מן הגוף עד שתתגלה עליו השכינה והנפש מתוך שמחה וחביבות השכינה יוצאת כנגדה מן הגוף", אך אחר המוות רק "אם צדיק הוא, הוא נקשר בה ומתדבק בה, ואם לא, השכינה הולכת ממנו והנפש נשארת ומתאבלת על פרדת הגוף".

בזוהר (פרשת ויחי, וירא) נאמר שהצדיקים שמחים ביום הסתלקותם, שהנשמה מתאווה לצאת מהעולם הזה להתענג בעולם האמת ולפיכך נקרא יום פטירת הצדיק "הילולא".

בזוהר (פרשת קדושים) נאמר: אין לנפש קושי גדול יותר מפרידתה מן הגוף, ואין אדם מת עד שרואה אור השכינה ומתוך תשוקתו הגדולה למראה זה יוצאת הנפש לקבלת פני שכינה.

נביאי ישראל זכו בחייהם לאור הזה, בספר "אמונות ודעות" של רבינו סעדיה גאון בדברו על דרכי התגלות ה' לנביאיו: ויש שתהיה אור בלא צורה והבורא הגדיל נביאו שהשמיעו הנבואה מצורה עצומה ברואה מאור הנקרא כבוד ה'... והוא שהיה נראה לו אות מתחילת הדבור עד השלמתו והוא עמוד ענן או עמוד אש או אור בהיר , מבלעדי האורות הרגילים, וכאשר רואה הנביא זה יתברר לו בלי ספק כי הדיבור מאת הבורא.

"ישות האור" שאלה מה הם עשו בחייהם: בילקוט שמעוני (איוב) נאמר: כיון שבא אדם להפטר מן העולם, ניגלה עליו הקב''ה ואומר לו :"כתוב מעשיך שעשית, שאתה מת על מעשיך," והוא כותב והוא חותם.

כשאדם נפטר מן העולם באים כל מעשיו ונפרטים לפניו ואומרים לו:"כך וכך עשית ביום פלוני, ודאי אתה מאמין בדברים הללו? והוא אומר: הן והן. (ספרי, פרשת האזינו).

בזוהר (בראשית רי''ח) נאמר: בשעת מותו של אדם ניתן לו רשות לראות ורואה אצלו קרוביו וחבריו מאותו עולם ומכירם וכולם חקוקים בדמותם כפי שהיו בעולם הזה, אם זכאי הוא אדם זה כולם שמחים לפניו ומקדימים לו ברכת שלום, ואם חייב הוא לא באים אליו אלא מאותם הרשעים הנענשים בגיהינום והם עצובים ופותחים באמירת וי, ואף הוא פותח בוי.

ידוע מאנשים המצויים אצל גוססים, שבשעת יציאת הנשמה הגוססים מזכירים שמות ואף ממלמלים דברים לא מובנים.

במסכת כתובות ק''ג נאמר: מת מתוך שחוק סימן יפה לו, מתוך הבכי סימן רע לו.

במסכת כתובות ק''ד נאמר: בשעה שצדיק נפטר אומר להם הקב''ה: בואו צדיקים לקראתו ואומרים לו: יבוא שלום.

מסופר על הסתלקותו של יעקב אבינו עה''ש שמיום שנברא העולם לא נמצאה מטה שלימה כמיטתו של יעקב בשעה שעמד להסתלק מן העולם, אברהם מימינו ויצחק משמאלו ויעקב שוכב בינהם ושכינה לפניו (ויחי רל''ה).

עוד מסופר בזוהר (האזינו רפ''ח) שבאותו יום שהסתלק רבי שמעון בן יוחאי לעולמו...אמר: הנה רב המנונא סבא נמצא כאן וסביבו שבעים צדיקים, וכתב שם מרן החיד''א שרב המנונא סבא היה ניצוץ של משה רבינו.

בשעת פטירתם של אנשים רגילים מן העולם באים קרובי משפחתם ללוותם , ואילו צדיקים גמורים זוכים שנשמות גדולות החצובות משורשי נשמתם יצאו לקבל את פניהם.

בשעת פטירתו של רבי יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו: "הכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה" רש''י:" שבא אלי ללוותני".

ובירושלמי מסופר שכאשר נפטר רבי אליעזר, תלמידו של רבי יוחנן בן זכאי אמר: התקינו כסא לרבן יוחנן בן זכאי שבא, ויש אומרים שגם הוא אמר לחזקיהו מלך יהודה.

בהקדמת "גשר החיים" מובא שבשעת פטירת הגרי''מ טיקוצ'ינסקי זצ''ל הצביע על הכסא שליד המיטה ואמר: "מורי ורבי, רבי שמואל סלנט! מורי ורבי , רבי שמואל סלנט!"

בפרקי אבות נאמר "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" זה הדין וחשבון שאתה עתיד ליתן. בבית דין של מעלה מראים לאדם כל מעשה שעשה, כל מילה שאמר, כל מחשבה שחשב...

בזוהר (נשא דף קכ''ו עמ' ב') נאמר: בשעה ההיא כשהאדם שוכב קשור בקולר המלך, זוקף עיניו ורואה שבאים אליו שניים הכותבים לפניו כל שעשה בעולם הזה וכל מה שהוציא מפיו... והוא מודה עליהם, משום שאותו מעשה אשר עשה עולה ועומד לפניו ואינו עובר ממנו, עד השעה שנידון בהם בעולם הבא..."

מובא בזוהר (נח דף ס''ה עמוד ב') ש"כאשר אדם מסתלק מעולם זה, נותן דין וחשבון לאדונו מכל מה שעשה כאן בעוד הוא במצב של רוח וגוף כאחד" וזוהי רק כעין הצגת "כתב האישום" הקודמת למשפט, לדיון, לבירור, לפסק ולגזר הדין.

פרידת הנשמה מהגוף ממושכת והסתלקותה איטית ומדורגת, בזוהר

(פרשת נשא, קכ''ו עמ' ב') : "ואז מתגלה השכינה אל האדם. רק מאוחר יותר , אחר המוות כשאין עוד חזרה לגוף, מגיעה שעת הדין והעונש והזכרונות עומדים לפנינו ואינם עוברים עד השעה שנידון בהם בעולם הבא" אחר המוות הגמור.

בגמרא (כתובות דף, ק''ג עמ' ב'): "מת מתוך שחוק סימן יפה לו".

גדולה שמחת הנשמה בהשתחררה מלבושה הגופני, ממאסרה בו בשובה אל הלבוש הרוחני ובהתאחדה עם מקורה בעולם השלווה הניצחית בו אין גוף, יסורים ומכאובים.

ברעיון זה ניחם הרב קוק זצ''ל את תלמידו הרב חרל''פ באבלו על אחיו: (אגרות הראי''ה חלק ב' אגרת תרס''ג) :"נפש יקרה שעזבה חיי הבל אחרי אשר מילאה צבאה בתיקון ובשכלול לפי מידתה ועלה לרצון להתענג בצחצחות עליונים, הלא אין קץ להתפשטות החיים העליונים המאירים של נשמתם בצאתם למרחב ממאסר הגוויה, אז תתענג על ה' ממש".

א. תכף קודם מיתתו באים ג' מלאכים: אחד - חושב כל הרגעים שהיה בעולם ונוטל חשבונו מה עשה בהם, והשני - חושב העברות שעשה, והשלישי - שלמד אתו תורה בבטן אמו, ועכשיו בא לראות אם שלמים אתו ואם התנהג בעולם כפי שלימדו בבטן אמו.

ב. אחר המיתה כשמוליכין אותו לקבר, מכריזין לפניו: אוי לפלוני שמרד במלך, ונידון אז.

ג. כשמכניסין אותו לקבר נידון למעלה.

ד. הוא חיבוט הקבר, נידון כל אבר ואבר שנהנה בעולם הזה שלא במצווה.

ה. דינא דתולעתא, שהתולעים אוכלין אותו ונפשו עליו תאבל.

ו. כף הקלע ונעשה רוח.

ז. הגיהינום.

ב"חסד לאברהם" של הרב אברהם אזולאי זצוק"ל מובא: שעניין חיבוט הקבר עיניינו לתקן כל זה אחר מיתת האדם, ונקבר בארץ, אז תיכף ומיד באים ארבעה מלאכים והם משפילים קרקע הקבר ומעמיקים אותו בארץ כגובה קומת האדם ומחזירין באדם נשמתו כדרך שהיה בחיים, כי אותה הקליפה היא קשורה עם הנשמה והגוף, ולזה מחברים אותה יחד, ואז אוחזים אותה המלאכים באותו אדם כל אחד מן הקצה שלו ומנערים אותו וחובטים אותו במקלות של ברזל כמו שמנער אדם כסותו וחובטו להסיר ממנה העפר הדבוק עד שנעקרת ממנו אותו הקליפה לגמרי.

והנה הצדיקים אשר זכו ועשו מצוות וסבלו יסורין ועסקו בתורה המתשת כוחו של אדם, כשיבוא זמן חיבוט הקבר אין צריך לו רק דבר מועט להפרידה, כי אי אפשר להפרידה לגמרי בחיים, ולזה ולכן אין איש ניצול מחיבוט הקבר, אומנם אין כולם שוים בה, רק כפי חוזק קישורה ודביקתה באדם כך יהיה תוקף החיבוט כל אחד לפני מדרגתו.

אמנם מי שנקבר ביום ו' אחר ה' שעות ביום אינו רואה חיבוט הקבר, כי קדושת שבת מפרידה ממנו בלתי צער.

א. דין ראשון - מביאין לו כל מימות בעולם משליכין אותם לתוך אותם הימים המים המאררים .

ב. דין שני - נחל גופרית הסובב אותו ויוצא אש ומשלהבת אותו, והנהר ההוא ילהט סביבו ויסבבהו כנחש הכרוך כך יסובבהו וילהטהו מסביב האש ההוא.

ג. דין שלישי - המלאכים המכים אותו ושוברים גופו מנתחין אותו אברים אברים ומכים אותו בשלשלאות של ברזל משולהבות באש עד שנשבר.

ד. דין רביעי - חושך ואפילה השורה עליו עד שיאפיל כאפילת מצרים, אור העולם חשך בעדו, כמו אופל שרוי עליו.

ה. דין חמישי - משקין אותו מי ראש ולענה עד שמחזירין נשמתו אליו כדי לסבול עונשו וצערו פעם אחר פעם.

ו. דין ששי - המות שטועם פעם אחר פעם, מת מצער המכות וחוזר וחי וחוזר ומת.

ז. דין שביעי - יבוא מלאך חבלה ויחבוט ראשו כנגד מה שהיה חבוש ראשו ומיפה עצמו וגבה ראשו והרים ראש העבירות.

ח. דין שמיני - מעמיקים קברו עד קצבי הרים ומגביהין אותו ומשליכין אותה עולה ויורד.

ט. דין תשיעי - שממש הקבר דוחק כתליה זה עם זה והוא באמצע עד שנובע הדם מבין צפורניו, חבוט דמו, וגופו מתחבט בקרקע הקבר, ועוד הקבר בין שני קצוות כתליו כמכבש כך כובש זה עם זה.

י. דין עשירי - שחת מלאה קוצים וברקנים ומשליכים אותו לתוכו, וכל נחשים ועקרבים נושכים אותו בקברו.

מובא בשער הגלגולים: ודע כי כל החטאים והעוונות שחוטא האדם בפני עצמו זולת מה שחטא אדם הראשון, ודאי הוא שהאדם ממשיך עליו קליפה וזוהמת הנחש כפי ערך חטאו, האומנם הכל תלוי בתשובת האדם, כי על ידי התשובה יכול לדחות מעליו הזוהמה ההיא שנדבקה בו על ידי חטאתיו אפילו הם חטאים גדולים. אבל הזוהמה והקליפה שנדבקה בכל הנשמות כאשר חטא אדם הראשון אינו תלוי בתשובה, ומוכרח הוא למות, ואחר כך יתוקן הפגם ההוא על ידי המיתה. ואף על פי שהקדוש ברוך הוא קיבל גם תשובת אדם הראשון ונתכפר לו עוונו, עם כל זה הזוהמה והקליפה שנדבקה בכל הנשמות כאשר חטא אדם הראשון, אינו תלוי בתשובה ומוכרח הוא למות ואחר כך יתוקן הפגם ההוא על ידי המיתה. ואף על פי שהקדוש ברוך הוא קיבל גם תשובת אדם הראשון ונתכפר לו עוונו, עם כל זה הזוהמה והקליפה שנדבק בו כשחטא לא הוסר ונפרד ממנו אלא לאחר המיתה.

והנה האיש החוטא ממשיך עליו ס.א. הנקראת מות, ולכן אין הקליפה ההיא נפרדת מן האדם אלא אחר המיתה, כי אז נקבר האדם ובשרו מתעכל בעפר ונפרד ממנו הקליפה שנדבקה בו בזוהמת הנחש שהטיל בחוה ובאדם.

ואמנם לא כל האנשים שוים, כי הצדיקים אשר בחייהם נתרחקו מן היצר הרע והיו מכניעים עצמם וחובטים עצמם ביסורין הבאים עליהם, וגם עלי ידי התורה והמצות המתישים כוחו של אדם, עד שנמצא כשהגיע זמנם להפטר מן העולם ולקבל חבוט הקבר, אין צריכים צער גדול כי בחבטה כל שהיא מספיק להם להפרידה מהם. מה שאין כן ברשעים שעל ידי תענוגיהם בעולם הזה הם מקשרים ומחזקים יותר את הקליפה בגופם ונפשם. וכל אחד ואחד סובל עונשים כפי מדרגת קליפתו וכפי עוצם דבקותה. ואומנם אפילו אותם הניצולים מחיבוט הקבר, אותם המצוות הסגוליות לזה, הם המפרידות את הקליפות מהם בלי צער אחר מיתתם. אבל מוכרח הוא שימותו כנזכר לעיל בענין שמתו בעתיו של נחש.

דין נורא ועצום הוא צער רימה ותולעה, אמר רבי יצחק: קשה רימה למת כמחט בבשר החי.

והצדיקים ובעלי תשובה אינו נעשה מגופם רימה ותולעה, רק גופם נתעכל בקל ובנחת לא יזכה נעשה מבשרו רימה ותולעה ומתקבצין עליו המונים המונים מכל מני נחשים ועקרבים ושרצים ורימה ותולעה ונושכין ועוקצין אותו, והוא שוכב ורואה ומרגיש גודל צערו הנורא אשר מי יכול לשער, כי הרימה והתולעה בעצמם נולדים מהחטאים והעוונות שלו. מובא בגמרא מעשה ברבי אלעזר בן רבי שמעון שראתה אשתו כי תולעת רוחשת תחת אוזנו לאחר מותו ונבהלה מזה, אמר לה שלא תפחד כי רק פעם ובמהרה, כי זה מעלה: ככל שממהר להתעכל הבשר, נקדם הנפש לעלות למקום מנוחתה.

ואם אחת שמע זלזול על תלמיד חכם ולא מחה כראוי לו, בעבור זה בא לו הצער הזה, ומזה החטא נבראה זו התולעת, והצדיקים כל מה שמעלים אותם בדרגה מדקדקים אתם ביותר, כחוט השערה. מעשים טובים מגינים על האדם, אשר על ידם ניצול מצער חיבוט הקבר ומצער רימה ותולעה, והיו צדיקים קדושי ארץ שלא חזרו לעפר, והמה חיים וקיימים בקברם, וידוע על צדיקים שחפרו אחר כמה מאוד שנים בקברם ומצאו אותם כמו חיים.

רבי יוסף בנו של רבי יהושע נחלש, חלה, פרחה רוחו - מת וחזר לחיים.

שאלו אביו רבי יהושע: מה ראית כאשר היית מת? אמר לו: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה.

רש''י מפרש: היו שנראים עליונים בעולמנו מחמת עושרם ושם נראו תחתונים והיו שנראו ענווים, שפלים ועניים בעולמנו התחתון ושם נראו חשובים.

אמר לו אביו: עולם אמיתי וברור ראית! ראית את האמת!

שאלו אביו: איך אנחנו תלמידי חכמים נחשבים שם בשמים? אמר לו: תלמידי חכמים חשובים כמו בעולם הזה. התורה - תורת אמת בכל העולמות והאמת אינה משתנה בעולם הבא שהוא עולם האמת, הלימוד שהאדם לומד בעולם הזה הוא המלווה אותו לעולם הבא.

ושמע רבי יוסף שאומרים בשמים: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, שהעולם הבא מובטח לו.

"רבי כרוספדאי היה חלש, נכנס אליו רבי יוסי בן קסמא וחכמים. אותו יום שבת היה, ראו אותו שהיה בוכה ואח''כ צחק, בתוך כך נרדם וחשבו שנפטר. ישבו ולא נתנו איש לקרב אליו. בערב פתח את עיניו וביקש מים לשתות, קרבו אליו רבי יוחנן וחכמים, אמר להם: רבותי לכו לשלום, למחר תשובו אלי ואומר לכם מה ראיתי כי עתה אני צריך לתקן כל הדברים שראיתי, ובלילה הזה שהייתי שם ראיתי עולם אחר ואיני יודע מה הוא. אמרו לבני ביתי שלא יקרבו אלי ואיש לא יהיה כאן. הלכו כולם ורבי יוחנן נשאר שם ולא קרב אליו כל אותו הלילה.

כשהאיר היום קם וישב וקרא לרבי יוחנן. אמר לו: מה ראית? אמר: מעולם אחר באתי ונכנסתי שם ולא נתנו לי רשות לגלות אלא לך ולחבריך, וראיתי מאלו החברים שנתקיים תלמודם בידיהם. וראיתי אותו מקום שהמלך המשיח שם ושמעתי שמכריזים כרוז בכל יום - אשרי הם החברים העוסקים בתורה ואותם המזכים אחרים שיוכלו לעסוק בתורה ואותם המעבירים על מידותיהם.

ראיתם שהייתי בוכה וצוחק, כי רשות ניתנה למלאך המוות להביא אותי וראיתי השכינה אצלי, ולא נתנה לו למלאך המוות שיקח אותי ועל כן בכיתי ממלאך המוות וצחקתי כשראיתי השכינה שמונעת אותו.

וראיתי בית דין וכמה שרים ממונים לפניהם, מהם מליצי יושר על באי העולם ומהם מלמדי חובה. לקחו וקרבו ואתי אליהם, קמו ג' עדים ואמרו ג' פעמים מצאנו כופר, והעידו עלי שעברתי תמיד על מידותי. עסקו בדיני כל אותו היום שראיתם שישנתי, ועל שעברתי תמיד על מידותי עזבו את הדין ולא יכלו לדון בזה, עד שהעלו את דיני למקום אחר לעזוב אותי ולתת לי זמן להשלים תלמודי בעולם הזה, שעדיין לא גמרתי אותו.

תמהו החברים שהניחוהו לגמור תלמודו ולהיות מעין בתורה. ואם התורה שעתיד ללמוד סבבה לו חיים, כל שכן מי שקורא בה קריאה ולומד אותה!"

"רבי יוסי מפקיעין נסתלק מזה העולם ואין לו מי שיהיה ראוי לעסוק בו. הלכו שמה רבי אליעזר והחברים.

בן קטון היה לו לרבי יוסי ולא הניח לכל איש לקרב אל מיטת איו לאחר מותו. אלא הוא בלבדו היה סמוך לו ובכה עליו - פיו בפי אביו מדובקים.

היה גועה עלם הזה ובכה ואמר: ריבונו של עולם, שני ילדים נולדנו מאבי ואמי אני ואחותי הצעירה ממני ואמי כבר מתה. ועתה אבי שהיה חופף עלינו נלקח מעל הבנים...

בכו רבי אליעזר והחברים ולעומת הבכיה וגעיה של עלם הזה, בתוך כך שהיו יושבים שמעו קול אחד שהיה אומר: זכאי אתה רבי יוסי, שדברי גדי הקטון הזה ודמעותיו עלו לפני כסא המלך הקדוש ודנו דינו, והרי עשרים ושתיים שנה הוסיפו לך עד שתלמד תורה לגדי הזה השלם החביב לפני הקדוש ברוך הוא.

אמרו: אשרי חלקנו שראינו תחיית המתים עין בעין. אמרו אשרי חלקך רבי יוסי וברוך השם שעשה לך נס בעבור הגעיה ובכיה של בנך ובעבור דבריו ודמעותיו הוסיפו לך חיים.

לקחו עלם הזה ונשקוהו ובכו עמו מגודל השמחה. אמר להם רבי יוסי: לא ניתנה לי רשות לגלות מה שראיתי בעולם ההוא אלא לאחר י''ב שנה, אבל שלוש מאות וששים וחמש דמעות ששפך בני נכנסו במספר לפני המלך הקדוש... והקדוש ברוך הוא נמלא רחמים עלי".

רבי חנינא בן חכינאי למד שתים עשרה שנים, וכשחזר בפתאומיות פרחה רוחה של אשתו והצליח להחיותה בתפילה.

במסכת שמחות נאמר: "יוצאין לבית הקברות ופוקדין על המתים עד שלושה ימים... מעשה שפקדו אחד וחי עשרים וחמש שנים ואחר כך מת". אדם שמת ונקבר בכוך התעורר לחיים וכאשר פקדו על המתים לבדוק, ראו אדם שהתעורר לחיים וחי עשרים וחמש שנה לאחר שחזר לחיים. יש מעשה כזה גם בסוף ליקוטי מהרי''ל.

מובא מ"סיפורי צדיקים" אצל "סיפורי בי''ד של מעלה", ישראל קלפהולץ, על רבי שמואל אבא מסלוויטא אשר סיפר את אשר שמע מהרבי אלימלך:

פעם חלה רבי אלימלך וכמעט פרחה נשמתו. הוא שכב בלי הכרה ימים אחדים , כל תלמידיו עמדו סביבו לבקש עליו רחמים בחששם כי לא ישוב עוד לחיים. אך נפלאות ה' מי יחזה. לאט לאט שבה אליו רוחו והצדיק חזר לאיתנו.

כאשר החלים סיפר הצדיק את אשר ראה ושמע בעולם העליון: בבואו אל העולם העליון, פגש בבעל ה"חסד לאברהם". טיילו השניים שעות ארוכות לרוח היום, שאל אותו בעל ה"חסד לאברהם": מה היא הדרך החדשה שהוא, רבי אלימלך ואחיו רבי זוסיא מהלכים בה? והוסיף: אני זכיתי וחיברתי עשרה ספרים וכולם מקובלים בעולם העליון. הצדיקים יושבים ועוסקים בהם בגן עדן ומעולם לא עשו דברי רושם בשמים. ואחיך שלא חיבר שום ספר, השמים ושמי השמים חרדים לאמרי פיו, וכשהוא שוהה כשעה לפני התפילה, כבר עובר רעש בעולמות העליונים וכולם חרדים ורועדים, על אחת כמה וכמה כשהוא עומד בעיצומה של תפילה, בוא ואראה לך היכל נפלא שבו שוכן אחד מגדולי חבורתכם.

הלכו ובאו לפרדס אחד ובו עצי פרי נחמדים למראה וריחם כריח הגן אשר בירכו ה'. טיילו השניים בין הפרחים והאזינו לשיח שרפי קודש במשך שעה ארוכה, עד שהגיעו לגבעה אחת, עלו וטיפסו על הגבעה עד שהגיעו לפסגתה וראו מרחוק היכל רם ונישא, אמר בעל ה"חסד לאברהם": שא עיניך וראה את הבנין המפואר, זהו היכל אשר בו יושב הרב רבי שמעלקא מניקלשבורג ומרביץ תורה לתלמידים. רק לפני שבועות מספר בא לשם ותיקן לו ישיבה ומאז באות הנשמות ללמוד תורה מפיו.

כיון ששמע על ישיבת רבי שמעלקא הלך רבי אלימלך ובא לשם ומצא איש עומד על יד פתח הבית. ניגש אליו והכיר בו יהודי פשוט מליז'נק - מרדכי כורך הספרים. תמה רבי אלימלך ושאלו: מה מעשיך כאן, מרדכי, בישיבה זו? הסתכל בו האיש ואמר: רבנו הקדוש, אילו היו שומעים בעולם העליון שכבודו קורא אותי מרדכי ולא רבי מרדכי, היו נוזפים בו. לשמע הדברים האלה תמה רבי אלימלך ושאל: רבי מרדכי, במה זכית לבוא לכאן, הרי ידוע לי שיהודי פשוט אתה? ענה לו: נכון הדבר , יהודי פשוט אני, אלא שמיום בואי לעולם העליון קרני דבר מה וכך היה המעשה:

אחר פטירתי הביאוני לפני בית הדין של מעלה והתחילו דנים אותי על פי עברי. עמדתי נרעש ונפחד מאימת הדין וראיתי את מלאכי השרת מביאים את מעשי הטובים והרעים ומניחים אותם על כף המאזניים. החובות גברו על הזכויות ודנו אותי לגיהינום. קיבלתי עלי את הדין, יצאתי בצער ובבושה והלכתי בדרך הרחוקה. ככל שהתקדמתי גבר החום ולצערי לא היה שיעור. משהתקרבתי לתחום הגיהינום הבוער, באו שני שליחי בית דין דחופים ומבוהלים, אחזו בי והחזירוני לבית דין של מעלה. שם ראיתי עגלות מלאות שקים חולפות על פני והיה נדמה לי שהשקים הם שלי. התפלאתי ושאלתי את עצמי: מי העבירם לכאן? וכך צעדתי כשהעגלות העמוסות מלווות אותי בדרכי עד היכל בית הדין.

כאשר נכנסתי פנימה, מצאתי את חברי בית הדין יושבים על מקומם כבראשונה ולפניהם המאזניים, אשר בהם שקלו את מעשי. שתי הכפות היו תלויות ועומדות כפי שהיו תלויות ועומדות בצאתי לראשונה מן ההיכל - כף החובות שוקעת מנטל משקלה. מיד החלו המלאכים פורקים את השקים מעל העגלות ושמים אותם על גבי כף הזכויות של המאזניים. אט אט התרוממה כף העבירות עד שהיו שתי הכפות מאוזנות, עוד מעט וכף הזכויות תכריע. וכשהביאו שק נוסף מלא והניחוהו על הכף - הכריעו הזכויות. אותה שעה פטרוני מדינה של גיהינום ואמרו להוליכני אל גן עדן ובת קול יצאה והכריזה: מהיום ייקרא שמו רבי מרדכי!

כל אותה שעה עמדתי משתומם ונרעש. משראיתי שחולקים לי כבוד, הלכתי ושאלתי על מה זה ואין עונה לי. חקרתי ודרשתי עד שנודע לי שבצאתי מבית הדין של מעלה , לאחר גזר הדין שהוציאו עלי בתחילה, בא מלאך אחד בשם 'שומר דפים' לפני השופטים ואמר כי ברצונו ללמד עלי זכות: מורי ורבותי! איש פשוט היה הנפטר ככל המון בית ישראל, שלא ידע תורה ואולי נכשל בעבירות חמורות מחמת בורותו. אך תמים היה האיש והתורה היתה חביבה עליו. לא היה בדורו אדם שחס על כבוד התורה כמוהו. כל ימיו כרך ספרים בעבודת קודש ולא הוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. היו הספרים חביבים עליו עד שלא זילזל אפילו בדפים הריקים המיותרים, שלא היתה עליהם אפילו אות אחת. על אחת כמה וכמה שנזהר בשורות ובאותיות שלא לפגוע בהן בשעה שבא לחתוך את הגליונות ולא עוד אלא שראה באותם חלקי גליונות תשמישי קדושה ונהג בהם מנהג גניזה, הוא אספם בתוך שקים והסתירם בעליית הגג שבביתו והם מונחים שם עד היום הזה, ואם תרצו אלך ואביאם לפניכם.

באותה שעה נשמע כרוז בשמים: כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות והביאו השקים מעליית הגג ואותי החזירו אל בית הדין של מעלה. כשחזרתי ראיתי עגלות עמוסות שקים. שקים אלה הכריעו את הכף לזכותי ונתנו לי את חלקי בעולם הבא. שמחתי שניצלתי הגיהינום אך באו עלי דאגות כי אני נכנס להיכל התורה בגן עדן להיות בין לומדי התורה. היה עלי לשבת בין גדולי תורה אשר אפילו שיחת חולין שלהם לא הבנתי. ראו זאת הצדיקים שוכני גן העדן ולימדוני תורה עוד בטרם הכנסי להיכל התורה. שקדתי על לימוד התורה והמשיכו ללמדני תורת הנסתר ושלחוני אל ישיבת הרב הקדוש שמעלקא ואני עומד וממתין כאן עד שייפתחו השערים.

עוד הוא מדבר והשערים נפתחו וקול קרא: רבי מרדכי כורך הספרים, מקום מוכן עבורך בפנים, זה השער לה' צדיקים יבואו בו. מיד עזר רבי מרדכי את בעל "הנועם אלימלך", נכנס והדלת ננעלה אחריו.

באותה שעה ניגש הרב הצדיק רבי אלימלך אל השער ורצה לפתוח אותו, אלא שהיה נעול. התחיל רבי אלימלך לצעוק. תוך כדי כך ניעור וראה עצמו שוכב בים של זיעה, חלוש ונטול כח.

כלומר: בשאר הבחינות דומה האדם לחיה כשם שהחיה אוכלת ושותה ועושה צרכיה, אף האדם כן ואין הבדל ביניהם לבד הנשמה הטהורה שיש לאדם שהיא עתידה ליתן דין וחשבון על כל מה שעשתה בעולם הזה.

בזוהר הקדוש - ויקרא מובא: אמר רבי שמעון בר יוחאי: בשעה שהקדוש ברוך הוא רוצה לשלוח נשמה לעולם הזה, הוא מתרה בה הרבה פעמים: ראי והשתדלי לקיים את מצוות התורה, ואחר כך מראה לה את הגדולה שהנשמה תגיע אליה אם היא תצא מן העולם נקיה וטהורה והוא מלבישה בזוהר יקרות כדמות הגוף עצמו שהיא עומדת ליכנס בו, ומצווה עליה שתהא דבוקה בגדלות יוצרה. ושלושים יום לפני שהיא באה לעולם הזה, היא הולכת ומסובבת את כל גן העדן והיא רואה בגדולת הצדיקים. ואחר-כך חוזרת היא למקומה, והקדוש ברוך הוא עוטר אותה יפה, ואחר-כך היא באה לעולם הזה.