אחת התורות של אנשי הסוד היהודיים, אשר במשך דורות רבים היתה נחלתם של יחידים ולא הופצה בין המון העם, היא תורת הגלגול. בצפת של המאה השש עשרה חל ככל הנראה מפנה גם בתחום זה ואמונת הגלגול הפכה לפופולארית, בעיקר בזכות סיפורים שהמחישו תורה זו הלכה למעשה. ניתן למצוא סיפורים אודות האר'י הקדוש בנושא הגלגול.

רבי משה קורדוברו זצוק'ל מונה בין הסיבות לגלגול נשמות השבת כסף לבעליו.

בספר שבחי הבעל שם טוב, מצאנו כי פעם תיקן גלגולו של בעל חוב שנתגלגל לסוס.

בעל החוב לווה כסף ולא החזירו, לפיכך נאלץ להתגלגל כסוס ולעבוד את מי שהיה לו חייב. בעל החוב סירב לתת את הסוס במתנה לבעל שם טוב, אך נאות למסור לו את שטר החוב שלא ייחס לו חשיבות, שכן הלווה מת מכבר. הבעל שם טוב קרע את שטר החוב, בעל החוב מחל מחילה גמורה למת, הסוס נמצא מת באורווה והגלגול בא על תיקונו.

ידועים דיבוקים שהוצאו על ידי החפץ חיים זצוק'ל ,הרבי מבעלז זצוק'ל, הרב יהודה פתאייה זצוק'ל ועוד.

כל בעיית "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" באה על פתרונה בזכות האמונה בגלגול נשמות.

ההנחה שהאדם הסובל אינו אלא מי שבגלגול קודם חטא וראוי לסבל, עשויה לספק למאמיני הגלגול תשובה ניצחת, מפני מה צדיק ורע לו? מפני שהצדיק כבר היה רשע לשעבר ועתה נענש. אף המקרה של רשע, שהטובה בה הוא חי עתה היא לכאורה בלתי מובנת ובלתי מוצדקת, זוכה בעזרת האמונה בגלגול נשמות להסבר, מדובר בנשמתו של צדיק, אשר ביאתו המחודשת לעולם הזה מאפשרת להעניק לו את הראוי לו ואשר בגלגול הקודם לא זכה בו מסיבות שונות.

בתיקוני הזוהר (תיקון ע' עמוד קל'ח) מובא שריבוי הגלגולים הוא דוקא בצדיקים, שבכל גלגול נוסף מוסיפים הם לתקן אף שצדיקים הם. ורשע שאינו גמור יורד בגלגול עד שיתנקה מזוהמתו. ואילו רשעים גמורים באים בגלגול שלוש פעמים, ואם לא מתקנים את אשר עוו, נענשים על חטאם, כך מבואר בזוהר הקדוש, פרשת פנחס, עמוד רט''ז ובמקומות נוספים בזוהר ובתיקוני הזוהר.

לפי המרח''ו זצוק'ל בשער הגלגולים: דע כי אפילו תמצא שכתוב במקומות רבים כי פלוני נתגלגל בפלוני ואחר כך בפלוני... אל תטעה לומר כי הנשמה הראשונה עצמה היא המתגלגלת תמיד, אבל העניין הוא כי הנה כמה שורשים נתחלקו נשמות בני אדם, ובשורש אחד מהם יש כמה ניצוצות נשמות, ובכל גלגול וגלגול נתקנים קצת ניצוצות מהם ואותם ניצוצות שלא נתקנו חוזרות להתגלגל להתקן, ואותם שכבר נתקנו אינם מתגלגלים, אבל עולים ועומדים במדרגה הראויה להם.

מקובלים רבים נתנו דעתם על התאמת הגלגול לרבדיה השונים של הנפש ועל הגורמים המחייבים גלגול (כפרת חטאים, הזדמנות נוספת לחשוכי ילדים, אפשרות לקיום המצוות...וכל שצריך להשלמת חסרונו מגלגול קודם) ועל מספר הגלגולים הנדרש לכל גורם שכזה. בנוסף לכך החלו לעגן את הגלגול בפרשנות מקראית, כמו הפירוש הנודע למצוות ייבום, שלפיו נשמת המת שלא זכה להקים זרע מתגלגלת לנולד כתוצאה מהייבום.

תורת הגלגול היתה קיימת ביהדות גם לפני שהופיעה התורה הקבלית ואפילו נמתחה עליה ביקורת , אחד המבקרים אשר דחה תורה זו היה רב סעדיה גאון עה'ש בספרו 'אמונות ודעות' (שער ששי), ואף ר' אברהם אבן דאוד, אשר פעל במאה הי'ב דחה תורה זו טרם הופעת הקבלה (בחיבורו אמונה רמה, מאמר ראשון, פרק ששי).ואולם תורת הקבלה היא זו שהקנתה לגיטימציה לתורת גלגול הנשמות במסגרת היהדות, כבר עם הופעת 'ספר הבהיר' (ככל הנראה בסוף המאה הי'ב), נשזרה תורת הגלגול בכתבי מקובלים רבים.

(גדליה נגאל, גלגול נשמות כאמצעי לתיקון עוול כספי, "סיני" ירחון לתורה ומדעי היהדות, תש''ן.

ד''ר דב שוורץ, הביקורת על תורת גלגול הנשמות בימי הביניים, "מחניים" רבעון למחקר והגות ולתרבות יהודית , תשנ'ד).

בספר ''עשה לך רב'' מביא הרב חיים דוד הלוי שלעומת אותם גדולים אשר שללו את האמונה בגלגול נשמות, גדול יותר מספרם של המחייבים ודי אם נזכיר את הרמב''ם ור' יהודה הלוי, שני ענקי הרוח והמאורות הגדולים שקמו לישראל בימי הביניים, שלא הזכירו כלל את אמונת הגלגול ומכאן שלא עמד להם כוחם לדחותה ושתיקתם היא דבר גדול.

אני מאמינים בהתגלות אלקית לאדם הראשון יציר כפיו ולאבות האומה כהכנה לאותה התגלות אלקית גדולה ביותר בתולדות אנוש בהר סיני, אשר בה נתן אלקים לעולם תורה, שהיא התדריך השלם והמלא לאדם כדי שיוכל להגיע לשלימות נפשו אחרי הפרדה לחיי נצח.

האמונה בהשארות הנפש והאמונה בגלגול נשמות קדומה היא ביותר, ועד עצם היום הזה מקיפה היא כמחצית המין האנושי (כדברי הפילוסוף שופנהאור) ולפי סקרים המתפרסמים לאחרונה היא מקיפה כיום כשלושה רבעים מאוכלוסיית כדור הארץ.

גלגול נשמות היא האמונה שהנשמות חוזרות ומופיעות בעולם הגשמי כשהן מלובשות גופים מתחלפים. האמונה הנפוצה מאוד הטביעה את חותמה בהשקפת עולמם ובאורח חייהם של יחידים ושל קיבוצים אנושיים גדולים.

אמונת הגלגול מצויה בעמים ושבטים פרימיטיביים ביותר והיא מצויה בתרבויות מפותחות ובשיטות רעיוניות מעמיקות.

אפלטון (אתונה, 428-348 לפנה''ס) האמין באמונה שלמה, שהנפש היתה קיימת לפני שנכנסה בגוף, ואחרי מותה היא נידונה ונהנית מפרי חייה או נושאת בתוצאות עוונותיה. אחרי אלף שנים בוחרת הנפש מתוך החלטה חופשית בגורל חיים חדש, וירידה זו אל האדמה חוזרת עשר פעמים, עד שהנפש חוזרת אל מקורה הנצחי.

כאשר קריטיאס שאל את סוקרטס היכן הוא רוצה שתלמידיו יקברוהו, ענה להם: "אתם לא תקברו אותי, אתם תקברו רק את גופתי. אני אהיה במקום אחר".

ימבליכוס (פילוסוף יווני) הורה שיש נשמות טהורות שאין חוק הגלגול חל עליהן עוד, אך הן יורדות שוב על האדמה מרצונן, כדי לעזור לאנושות בשאיפתה לשלמות.

דוד יום (פילוסוף אנגלי במאה השמונה עשרה) טען שתורת הגלגול היא התורה היחידה על גורל הנפש הראויה להשמע על ידי הפילוסוף.

עמנואל סבידנבורג שחי בין השנים 1772-1688 בשטוקהולם, שהיה ידוע בתרומתו הנכבדה למדעי הטבע בתחום האנטומיה, פיסיולוגיה ופסיכולוגיה, טען : "האדם, בשעה שהוא מת, רק עובר מעולם אחד לעולם אחר".

פרופסור סטיבנסון, מנהל המחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת ווירג'יניה בארה''ב, נחשב למדען הידוע ביותר העוסק בגלגולי נשמות, מתאר מספר מקרים של התמצאות בלתי רגילה במקומות מרוחקים או הכרת אנשים זרים, העשויים להיחשב כזכרון מגלגולים קודמים. הוא מתאר מקרה שאירע בנערה צעירה שנסעה עם הוריה לעיר רחוקה וזרה, שאיש מהם לא ביקר בה מעולם. בהגיעם לעיר זו, פקדה לפתע הנערה על העגלון לנסוע אל בית מסויים, כשנעצרה המרכבה, קפצה ממנה הנערה בשמחה ורצה אל אשה אחת שניצבה על סף הבית היא קראה לעבר האשה המופתעת, ששיכלה את בתה לפני שנים רבות: "אמא! אמא!" ומשכה אותה לתוך הבית, הישר את ''חדרה לשעבר'', שם היא הצביעה על צעצועיה שהיו מפוזרים בפינת החדר ועל שמלותיה. היא גילתה ענין בדברים רבים שהיו ידועים רק לבת המנוחה.

הוריה האמיתיים של הנערה נדהמו ולא יכלו להסתגל לרעיון, כי בתם היא גלגולה של הילדה שנפטרה לפני זמן רב.

אנשי מדע טוענים כיום , על סמך מחקריהם, שיש חיים לאחר המוות ולכן יש ישות נפשית נפרדת מהגוף. המדע הרפואי המפותח מסייע לאמת את האמונה היסודית בהשארות הנפש, וכתוצאה ממנה גם במציאות אלקית. בסקר אמריקאי ידוע אשר התפרסם ב - 1995 : 92% מן האמריקאים מאמינים באלקים, 80% מאמינים בקיומו של גן עדן ו- 67% מאמינים בקיום גיהינום.

רופאים ופסיכיאטרים אמריקאיים אשר חקרו חולים שנחשבו מתים לפי כל כללי הרפואה אך חזרו לחיים בדרך נס, מצאו קוים משותפים בסיפורי הנחקרים על הרגשתם בעת ה"מוות", המעידים על הפרדת הנפש מהגוף ועל קיום עולם שמעבר למוות.

ד''ר אליזבט קובלר רוס שהיתה אתיאיסטית, הכירה במציאות האלקים מתוך מחקריה בהשארות הנפש: "אנשים שמגופם נקטעו איברים , סיפרו כי כאשר עזבו את גופם כנשמות היו שוב שלמים, עיוורים מלידה תיארו בפני בדיוק מדהים מה לבשו האנשים שהיו בחדר בו היה גופם מונח, אלו תכשיטים ענדו ומה עשו. כימאי שהתעוור מהתפוצצות בהעבדה והתנסה במוות קליני, סיפר כאשר חזר לחיים פרטי פרטים על נסיבות מותו ועל כל מה ש"ראה" (העיוור) למטה. הדברים נבדקו ונמצאו מדוייקים ! זה הרי בלתי אפשרי, כיצד הם יכלו לדעת זאת? ".

בספרו הידוע של ד''ר ריימונד מודי - החיים שאחרי החיים, מתוארים חוויות של אנשים אשר מתו מוות קליני (חווית טרום מוות) , התנתקו מהגוף הפיזי וסיפרו את אשר ראו מעבר לחומר, בעולם הרוחני - עולם האמת.

"היה לי התקף לב ומצאתי את עצמי בתוך ריק שחור וידעתי שעזבתי את גופי הפיסי... חשתי אכזבה גדולה, לא רציתי לחזור, קשה לתאר את תחושת השלווה והמנוחה שאפפה אותי שם... החיים הם כמו כליאה, איננו מסוגלים להבין איזה כלא הוא הגוף הזה. המוות הוא שחרור, כמו הימלטות מהכלא... כל מה שדיבר ועשה נעשה גלוי למלאכים ואין דבר שהוא נסתר כל כך בעולם עד שאיננו מתגלה לאחר המוות...אני יודע שיש חיים לאחר המוות..."

אנשים העורכים סיאנסים (שהם אסורים בתכלית האיסור וגורמים לנזקים איומים!), מדווחים על דברים מדהימים המוכיחים את השארות הנפש וקיומה מעבר לגוף החומרי.

מרגוט קלאוזנר , ספיריטואליסטית בינלאומית מביאה מקרים של סיאנסים בהם אין לעורכי הסיאנס כל אפשרות לדעת בעצמם את הפרטים.

בסיאנס הופיעה נשמתו של בחור אשר נפל במלחמה ואמר (בעזרת כוס הנעה על האותיות בלוח האותיות), את כתובתו של אביו, שאשתו והילד נמצאים אצלו, הוא אמר שאשתו רוצה לקחת את הילד לדרום אמריקה ולחנכו שם,וביקש שלא תיסע לשם.

לאחר הסיאנס התברר שכל הפרטים שנמסרו היו נכונים.

אחת ההוכחות החשובות לקיום הנפש והשארותה אנו שואבים מגילויים מדהימים בתהליך הריגרסיה שבהיפנוזה.

ידועים מקרים של אנשים אשר תחת היפנוזה חזרו בזמן וסיפרו על חייהם הקודמים ויש שאף דיברו (תחת ההיפנוזה ) בשפה אחרת, אשר מעולם לא למדו ואינם מכירים. אחד המקרים הידועים אשר היכה גלים בכל העולם ואשר תועד בספר: בעקבות בריידי מרפי, מתאר אשה מקולורדו בארה''ב, אשר תחת היפנוזה חזרה בזמן ומספרת על חייה הקודמים באירלנד של ראשית המאה ה - 19 ואף דיברה בשפה הגאלית אשר לא הכירה.

גם החלום יכול להוות הוכחה למציאות אשר מעבר לחומר הגשמי והפיזי, למציאות רוחנית בעצם...

אחת התגליות הגדולות והמדהימות של הזמן האחרון המוכיחות את קיום הנשמה והשארותה הוא התקשור עם האוטיסטים ופגועי המח , בשיטת תקשור - facilitated communication F. C. אשר התגלתה לפני כ - 12 שנים בארצות שונות בעולם ומתקבלת היום כעדות קבילה בבית משפט, במספר מדינות בארה''ב. בשיטת תקשור זו ניתן ליצור תקשורת עם פגועי מח ואוטיסטים אשר מצביעים בלוח אותיות מתקשרים וכותבים מסרים. ישנם פגועי מח הכותבים מסרים רוחניים מדהימים, מסרים מעולם האמת.

הילדה היותר ידועה בארץ היא - גליה - פגועת מח במצב קשה המתקשרת עם אמה מגיל 10 שנים, באמצעות הצבעה בלוח אותיות, בתקשור בתמיכה . שני הספרים אשר חיברה אמה, התפרסמו לאחרונה ועוררו הדים נרחבים ביותר בכל רחבי הארץ ובעולם, בעיקר בקרב דתיים וחוזרים בתשובה.

הספרים : "גליה - מסרים מעולם האמת "(א' ו-ב') מלאי מסרים מדהימים של גליה על נשמות ותיקונים, מלאכים, גן עדן , גיהינום, בית דין של מעלה , משיח, גוג ומגוג ... ומוכיחים ללא צל של ספק, גלגול נשמות והשארות הנפש.

גליה: (בתקשור ראשון עם אמה, ע'י מתקשרת) "אמא, אני אוהבת אותך! אמא, אני נשמה של סבתא שמחה שלך שמתה! נשלחתי משמים לתקן עבירה בחינוך ילדים. יש לך זכות אבות ונשלחתי משמים להחזיר אותך בתשובה!"

גליה כותבת לאמה שבקרוב מסתיימת שליחותה בעולם הזה, והיא נפרדת מאמא ומהעולם הזה... ובקרוב תפרוץ מלחמה קשה בארץ ובעולם והכל יהיה כמרקחה, יבשות יזועו, גייסות , צבאות, סופות... זה השקט הגדול שלפני הסערה הגדולה...

אחד היסודות הגדולים באמונת היהדות הוא "השארות הנפש". בראש ובראשונה הדבר רמוז במעשה בראשית (ב', ז') :"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהיה האדם לנפש חיה". נשמת האדם היא מאת האלקים ולכן כאשר מת האדם, הרי שאותה נשמה היוצאת מגופו אינה אובדת, שהרי מעיקרה היתה יצירה אלקית נפרדת ועצמאית, אלא, כפי הנאמר בקוהלת (יב', ז'): "וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשרת נתנה". כלומר: כל חלק ישוב ליסודותיו, הגוף - אל העפר, והנפש - אל האלקים.

לגבי הגוף נאמר: כשהיה, כלומר בלי שינוי, והנפש מקבלת שלמות בעולם הזה.

"ויפח באפיו נשמת חיים" - ברא גופו מן הארץ ונפשו מן השמים. ובשעת מיתתו חלק הארץ חוזר לארץ וחלק השמים חוזר לשמים.

יש המביאים ראיה על השארות הנפש מן התורה מן הפסוק: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט), שהרי לא יתכן עונש על כך שאדם מאבד נפשו, אלא אם כן נפשו נשארת, והיה הענין מסור מדור לדור ולכן לא הוצרך הכתוב לפרט ענין השארות הנפש. (מעם לועז, דברים, האזינו).

רעיון גלגול הנשמות הוא למעשה רעיון ההתחדשות הנלמד בספר הזוהר הקדוש מן היסוד הפשוט: "פושט צורה ולובש צורה", מן הפסוק אשר לכאורה מורה את ההיפך: "אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ. כי רוח עברה בו ואינינו ולא יכירנו עוד מקומו" (תהילים ק'ג), לכאורה גורל האדם ביקום כגורל ציץ השדה, שאחרי התייבשותו ואובדנו גם מקומו לא ניכר יותר. "וחסד ה' מעולם עד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים, לשומרי בריתו"...וכיון שהגוף כלה ואובד כציץ השדה, כיצד יהיה חסד ה' על יראיו, שאף הם כלים ואובדים ככל בני אנוש? אלא שחסד זה מכוון לנפש הממשיכה את קיומה גם אחרי המוות , אלא שלגבי הגוף , הכוונה לכאורה ברורה, שהוא אבד כדמיון ציץ השדה.

והנה הזוהר הקדוש למד רעיון התחדשות הבריאה דוקא מפסוק זה: מהדמיון לציץ השדה, " שכן אילן שקוצצים את ענפיו הישנים יצמחו כבראשונה, בשורשיו חזרו לעולם כבראשונה, מתו זקנים וחזרו לעולם הזה צעירים, וזה סוד שמחדש הקב''ה בכל יום מעשה בראשית".

מכאן שציץ השדה אינו בא לתאר חדלון , אלא ההיפך, את ההתחדשות בטבע: אחרי גיזום העץ, הענפים החדשים אינם אחרים, אלא אותם עצמם, שחזרו לצמוח כבתחילה משורשיו של העץ, אף כי אנו רואים את הענפים הקודמים כמתים, ואלה חדשים הם, כך הוא האדם כציץ השדה, אף שנראה לנו שהאדם מת, וזה שנולד הוא אחר, אין הוא באמת אחר. כשם שהענפים החדשים ניזונים מאותו שורש ואותה חיות, כך הגוף החדש חי מכח אותה נשמה עצמה, כציץ השדה כן יציץ.

בספר דברים כ'ה, ו' נאמר: "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו... יבמה יבוא עליה... והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל".

על רעיון זה אומר הזוהר הקדוש (פנחס רמ''ה) שזהו סוד אדם שמת בלא בנים... ועתיד לבוא בגלגול ויתחדש כבתחילה...ובספר הגלגולים פי''ב נאמר: נפש המת היא היא אותו ולד שנולד מהייבום ההוא, אם מכוון לשם מצוות ייבום ולשם שמים.

הייבום הוא הגילוי החשוב ביותר בתורה לאמונה בהשארות הנפש וגלגול נשמות.

כתב רבינו בחיי: ועל דרך הקבלה, מצוות הייבום תועלת גדולה לנפש המת וידוע כי תגדל הנאת הנפש כשהיא מתגלגלת במי שהוא קרוב מן המשפחה יותר, לפי שיש לו שייכות גדול עמו ומזה אמרו רז''ל כי ישבו אחים יחדיו, פרט לאח שלא היה בעולמו, שלא היה להם ישיבה אחת בעולם ואין זה חייב לייבם, והטעם לפי שלא הכירו מעולם ולא היה לו שום שייכות עמו...וצריך אתה לדעת כי העניין הזה הוא חסד המקום על ישראל כדי שיזכו כל הנפשות לאור באור העליון וכמו שאמרו רז''ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא והעניין הזה תמצאנו במליצת אליהוא מפורש, שנאמר: (איוב לג) הן כל אלה יפעל א-ל פעמיים שלוש עם גבר להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים, יאמר הכתוב פעמיים שלוש היא מאירה מאור החיים אשר על פני האדמה כדי להשיבה מני שחת.

בזוהר הקדוש (וישב, קפ''ו) נאמר: הקב''ה ברא את האדם דוגמת מעלה... והקב''ה השתתף אתו בתתו לו נשמה קדושה ללמדו... ולשמור מצוותיו כדי שיתוקן כראוי... ומשום שיש לאדם נשמה קדושה צריך הוא להרבות דמות דיוקנו של הקב''ה בעולם, ומי שנשא אשה ולא יכול להוליד, זה מתוקן בגואלו הקרוב אליו הוא אחיו, משום שאחרי שיוצא מן העולם אינו נכנס לפנים מן הפרגוד ואין לו חלק באותו עולם...ולכן ניתן לו גואל שיגאלנו הוא אחיו. עיקר התיקון הנעשה בייבום הוא ע''י החזרת נפשו של המת - בלא - בנים לעולם באמצעות נישואי אשתו עם אחיו.

"יולד בן לנעמי" וכי לנעמי יולד? והלא רות ילדתו! אלא ללמד שזה עובד (שנולד לרות) הוא היה מחלון שמת בלא בנים. נפשו של מחלון המת שבה לעולם ע''י ייבום אשתו רות אשר נישאה לבועז, ובנם עובד היה נפשו של מחלון.

בוא וראה הקב''ה נטע אילנות בעולם הזה, אם הצליחו טוב הדבר, ואם לא הצליחו עוקרם ושותלם שוב אפילו כמה פעמים. ולכן כל דרכי הקב''ה טובים לתיקון העולם.

בשער הגלגולים (סוף הקדמה כ''ט) מובא: הנה האדם כאשר נתחייב לבוא בגלגול ומת, ואחר כך נולד לו בן אחר מותו כגון שהניח אשתו מעוברת, הנה האיש ההוא מתגלגל ובא בגוף הבן ההוא, וזה סוד הייבום.

הוכחה נוספת להשארות הנפש מן התורה בבראשית ט' פסוק ה נאמר: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", שהרי לא יתכן עונש על כך שאדם מאבד את נפשו, אלא אם כן נפשו נשארת.

בפירוש הרב שמשון רפאל הירש זצוק'ל לתורה נאמר : וכך שלל מן האדם את זכות השליטה על דמו שלו, שדמנו קנוי לו, וזה בראש ובראשונה איסור על איבוד עצמו לדעת. וחובה עלינו לראות בכל אדם את הנפש והנשמה הנפוחה בו. הקב''ה נפחה מדיליה, מנשמת רוח אפו.

כל אדם מצווה על שמירת נפשו של כל אדם, ואם אדם גרם לכך שנפש של אדם תסתלק לעולמה בטרם עת, בטרם נגזר על כך מאת ה', הרי ה' דורש את נפשו מידו, והמקצר בשניה את חיי חלדו של עצמו או של זולתו ומנתק את הקשר שנקשר על ידי הדם בין הנפש לגוף, הרי דינו מסור לידי ה'.

אביגיל אשת נבל ירדה בסתר ההר, פגשה את דוד ואנשיו יורדים לקראתה, ירדה מעל החמור , נפלה לרגלי דוד וביקשה שלא יקפיד על נבל בעלה אשר מרד בדוד, כיון שטבעו רע כל כך. רצתה לרמוז לדוד שלמחר ימות וכל טובו יהיה לדוד וגם אשתו תהיה לו.

אביגיל אומרת לדוד: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים" ואם יבוא שאול לבקש נפשך, לא יוכל לך ותהיה נפשך צרורה בצרור החיים, כלומר: מוגנת בצל כנפי השכינה, שלא יוכל לקחת את נפשך, שתזכה גם לעולם הבא.

ואילו נפש אויבך תהיה נתונה ברע ויקלענה בכף הקלע - שלא יזכו במנוחה נכונה, שנשמותיהן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד ונשמתן של רשעים נקלעות מסוף העולם ועד סופו (אברבנל).

אביגיל אמרה כך לדוד ברוח הקודש, שהיתה נביאה ומשתמשת ברוח הקודש ובישרה לו שהקב''ה נוטל נשמתו בנחת רוח ובכבוד מכח נשמתם של צדיקים, ונפש אויביו נמסרת למלאכת נערים אכזריים והם מצערים אותו.

ולכאורה, כיצד ביקשה אביגיל על דוד בקשה זו בעודו בחיים? אלא בראותה את זכות נפשו וטוהר מידותיו אמרה: נפש כמו אדוני מקומה בגנזי הנשמות הטהורות אשר תחת כסא הכבוד.

"והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים", היינו צרור השפע וההשגה שהם החיים באמת. החיים הנצחיים הרוחניים אחר הפרדה מן הגוף. העונג הנפשי של הנפשות הוא עונג מופלא שאין אנו יכולים להשיגו בהיותנו כאן בעוד הנשמה בגוף, והוא האור הגנוז לצדיקים בעולם הבא, וכל אחד זוכה לפי מידת עבודתו, כמו שנאמר במסכת ברכות: צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.

שלא רק נפשות הצדיקים והשלמים נשארת, אלא גם נפשות הרשעים לקבל העונש, ומשוטטות מסוף העולם ועד סופו ואין להם מנוחה (רד''ק).

וזה שאמרה אביגיל "ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע" ויש מפרשים: שבהזכירה כף הקלע זה היה רמז לנבל שכיוון שסיפר לשון הרע על דוד, ראוי היה לסקילה, ואף על פי שראתה בנבואה שנבל ימות ויקבל עונשו, אמרה לדוד שלא יחשוש שמא לא יהיה במחיצת הקב''ה, כיון שנבל נענש על ידו, כמו שאמרו חז''ל: כל מי שחברו נענש על ידו אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב''ה, אלא והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים - במחיצתו של הקב''ה.

כל תלמיד חכם העוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו ומת, באמת - לא מת! אלא שהוא עדיין בחיים לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר: והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך, ונשמתו תחת כסא הכבוד.

יכול להתפרש כחשש מגלגול בבעלי חיים, שהרי 'נפש' ו'יחידה' הם כינויים לרבדי הנפש.

שאול המלך ראה עצמו בסכנה גדולה ,חיפש דרכים להנצל אפילו ע'י איסור, היה סבור שפיקוח נפש של כל ישראל תלוי בזה. הפלישתים נקבצו ושמואל הנביא שעליו סמך שאול בכל אשר יפנה - נפטר מן העולם וכעת אין מי שיתפלל בעדו ויאמר לו את אשר עליו לעשות. גם לכהן לא יכל לפנות עמ'נ לשאול באורים ותומים, לאחר שהיה אחראי להרג נוב עיר הכהנים.

שאול לא ביקש לשאול באוב אלא להעלות את שמואל והוא עצמו ישאל את שמואל.

ואמרו חז''ל שהאשה בעלת האוב היתה אמו של אבנר ואשתו של צפניה ואבנר התיר לה להקל צער המלך והיא יודעת לשלוט על האוב ולהשתמש בו רק באופן המותר, משום פיקוח נפש.

לפי המפרשים הקדמונים (במסכת חגיגה), אמנם בעלת האוב עשתה בקסמיה מה שעשתה, אבל שמואל לא עלה בכח האוב, אלא ה' החיה אותו כדי שיגיד לשאול את העתיד לקרות לו.

כל הנביאים התנבאו בחייהם ושמואל נתנבא בחייו ולאחר מותו.

וכיון שראתה האשה בעלת האוב את שמואל , איש זקן עולה והוא עוטה מעיל, נחרדה מאוד. וכשראתה ששמואל משתחווה לשאול וחולק לו כבוד הבינה שהוא שאול וזעקה בקול גדול ואמרה לשאול : למה רימיתני ואתה שאול? שמואל היה בתוך שנים עשר חודש למותו בזמן הדין שדנים לאדם, והיה שמואל סבור שהעמידו הקב''ה לדין.

שמואל מוסר לשאול שאם ישמע בעצתו ליפול בחרב ולההרג הוא ובניו עמו, יהיה חלקו עם שמואל הנביא, שנאמר: " ומחר אתה ובניך עמי " - במחיצתי, וגם את מחנה ישראל יתן ה' ביד פלישתים. וכאשר שאלוהו אבנר ועמשא שהיו עם שאול, מה אמר לו שמואל, ענה להם שאול: שמואל אמר לי, למחר אתה יורד ומנצח ובניך מתמנים לגדולים, כיון שלא רצה להפיל את רוח העם, נטל שלושת בניו ויצא למלחמה.

אמר ריש לקיש: באותה שעה קרא הקב''ה למלאכי השרת ואמר להם, בואו וראו בריה שבראתי בעולמי, זה יוצא למלחמה ויודע שיהרג ונוטל בניו עמו ושמח על מידת הדין שפוגעת בו.

גם צורת הביטוי במקרא על המוות מעידה על השארות הנפש:

"ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה" (בראשית ט'ו, ט'ז), או "ויאסף אל עמיו" (בראשית כ'ה, ח'), אמורים באברהם שהם ביטויים למוות, באים להבהיר שאין המוות אלא התקשרות והתחברות של האדם עם אבותיו. ביטוי זה נאמר גם ביצחק (בראשית ל'ה, כ'ט), ואילו יעקב אומר לבנו:"ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני" (בראשית מ'ז, ל'), קרא למיתה שכיבה עם האבות. וכך נאמר בדוד (מלכים א', א' כ'א, ב' י'). כל זה מחזק את האמונה בהשארות הנפש.

"ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם"

"מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ"

"נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא".

גם החלום יכול להוות הוכחה למציאות רוחנית, אשר מעבר לחומר הגשמי והפיזי.

בספר "הכוזרי" כותב רבי יהודה הלוי:

חיי תורה ומצוות שלמים בעולם הזה נועדו להשיג קרבת אלקים לאומה ולאישיה, וכאשר נוכחים הם בכך במציאות הנוכחית בעולם הזה, ע''י ראותם את מעמד הנבואה והפרדת הנפש מחושי הגוף, הרי שהאמונה בהשארות הנפש אחרי המוות היא מובנת ופשוטה. והרי זה כאילו הדברים כתובים מפורשים בתורה שיש השארות לנפש אחרי המוות. ואף כי לא נזכרו הדברים מפורש בתורה, הרי שבכל זאת נזכרו הדברים במקומות שונים והוכיח הכתוב שהיתה זו אמונה נפוצה באומה, כי אחרת לא היה שאול המלך פונה לבעלת האוב להעלות לה את נשמת שמואל שינבא לו עתידות.

בדברים (י''ח י''א) נאמר: "לא ימצא בך ... ושואל אוב וידעוני ודורש את המתים".

בישעיהו (ח' י''ט) נאמר: "וכי יאמרו אליכם, דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים, הלא עם אל אלקיו ידרוש בעד החיים ובעד המתים".

ומכאן שהיתה נפוצה באומה האמונה בהשארות הנפש ובאפשרות לפנות אליה בשעת הצורך.

האמונה בהשארות הנפש היתה כל כך נפוצה בישראל (ובכל העולם העתיק) ולכן מדובר על כך בתורה במושכל ראשון ופשוט שלא היה צורך להזכירו בפירוש, ובמקומות שהיה צורך בכך, נזכר הדבר ממש כבדרך אגב כמו:"וייצר ה' אלקים את האדם ... ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב'), הרי מבואר שאחרי שנברא הגוף נפח בו אלקים נשמת רוח חיים שהיא כח נפרד מהגוף...

משה רבינו נשלח לישראל לתת להם תורה ומצוות כדי להנחילם עולם שכולו טוב בזה ובבא, עולמות שישראל ידעום והכירום היטב, מציאות העולם הבא היה ברור להם כפי שעולם זה היה ברור להם, והתורה באה להנחילם כיצד יושג האושר האמיתי בעולם הזה והנצחי בעולם הבא.

משה: "ויצוונו ה' לעשות את החוקים האלה ליראה את ה' אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה. וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצווה הזאת לפני ה' אלקינו כאשר ציוונו.

לפי פירוש רבי יהונתן בן עוזיאל: כאן נרמז לישראל ששמירת מצוות אלה, יביאו להם טובה וברכה גם בעולם הזה וגם לעולם הבא."