המצבה זה לאו דווקא השיש והכתיבה וחריטת השם, אלא הרבה יותר עמוק.

על המצבה להיות בגובה שלושה טפחים מעל הקבר. לשיטת הרמב''ן שיהיה גובה אמה, אך לדעת פוסקים רבים די אפילו בשלושה טפחים.

אז די שביום השביעי ישים על הקבר אבן או בלוק או כל דבר אחר שיהיה בגובה שלושה טפחים (24 ס''מ), אבל לא לפני היום השביעי.

רבינו האר''י שיבח את המנהג לבנות מצבה ביום השביעי. כיון שלפני היום השביעי נמצאת שם הקליפה כל שבעת ימים, ומסתלקת רק ביום השביעי, שאז כל שבעת המקיפים נמצאים. ואם בונים מצבה לפני היום השביעי, הקליפה נאחזת שם ולא יוצאת משם לעולם.

ואחרי היום השביעי גם לא טוב, כי הנפש רוצה להיכנס, ואם היא נכנסת גם הקליפה רוצה להיכנס. אז כשבונים את המצבה כאילו אומרים לקליפה: היזהרו, אל תתקרבו לכאן, זה מקום שלנו, פה קבור יהודי פלוני אלמוני, ואז אין להם רשות להיכנס לשם.

אך אם ישאירו את הקבר ללא שום מצבה, השם ישמור, תבוא הקליפה ותשרה שם ותצער את הנפטר. לכן, כדי לסלק מעליו את הקליפה, בונים את הציון (המצבה), וגם מכיוון שהנפש הנשארת תמיד בקבר - יושבת על גבי המצבה.

כל עוד לא רוחצים את הנפטר, יש לו קשר לעולם הזה, הוא שומע ויודע כל מה שמתרחש, כמו בחיים וללא שום הבדל. אחרי שרוחצים ומטהרים אותו, הוא מנתק את עצמו והוא כבר לא קשור לעולם.

בגמרא מובא שהמת שומע קילוסו כמתוך חלום, כמו אדם ששומע מה שמדברים אליו מתוך חלום.

הרחצה מתבצעת דווקא במים כי מים זה חסד. יש המוסיפים למים מי שושנים - סוד השכינה שהיא השושנה העליונה, ויש הנוהגים להוסיף למים הדסים, כיון שההדס רומז לשלושה האבות, ומבקש לעורר עליו את זכות האבות ורחמי האבות.

לאחר הטהרה, הנפטר זוכה ורואה את אור מעיין גן עדן, וכל ענייני העולם הזה הולכים ומתבטלים ממנו.

יש להיזהר מאוד, שלא תיכנס לחדר בו נמצא הנפטר, אישה לא טהורה (נידה).

מיד כאשר ניפטר האדם, דבר ראשון יש לכסות את פניו ואת כל גופו בסדין נקי, ואסור ששום חלק מגופו יהיה מחוץ למיטה, כדי שלא יתראה כל אבר מאבריו החוצה.

כיסוי הנפטר בסדין - מכמה סיבות:

א. מכסים - כדי שלא יביטו בו החיצונים והמקטרגים, ובפרט על הפנים והמצח, שעל המצח רשומים כל עוונותיו של האדם, וכדי שלא יקטרגו עליו.

ב. מכסים - מפני הביזיון, המת מבוזה לשכב כך ללא רוח חיים.

ג. מכסים - כיון שאין להסתכל בפני המת, זה גורם לנזק ופגם למסתכל. בדומה להסתכלות על אדם רשע או על דבר אסור הפוגם, כי העין רומז למעלה בסוד עליון.

ד. מכסים - כיון שהוא הביט בפי השכינה, והארת השכינה עדיין נמצאת.

ה. מכסים - כי במשנה אומרים: מפני שימתין.

יש הלכה:

עומק הקבר מלכתחילה צריך שיהיה לפי המהדרין 1.70 מטר, וציוו חכמים שככה יעשו.

בירושלים נהגו עד לפני דור 1.30 מטר עד 1.40 מטר.

העיקרון הוא שהקבר יהיה רשות בפני עצמה, אך כיום אין מקפידים בזה.

מלכתחילה צריך שיהיה 4 אמות (2 מטר) עומק ושטח מכל הכיוונים, ככתוב: אין לך אדם שאין לו 4 אמות בארץ ישראל.

ה"ערך שאלה" דן בזה, הוא אומר שדי בעשרה טפחים, כדי שהקבר יהיה רשות בפני עצמה.

ה"בית יוסף" ב"יורה דעה" שו''ת ס''ג, מביא בשם רב האי גאון, וגם חכם צבי מביא: שצריך שיהיה מרחק בין קבר לקבר. כל מת צריך את המנוחה שלו.

אפילו כשעושים מצבה כפולה, העיקר שלמטה יהיו מרוחקים כפי הנדרש.

חזון איש כתב: שלושה טפחים לפחות, זה הכי פחות מרחק שיהיה בין קבר לקבר, היום לא עושים זאת.

כותב ה"חקרי לב": בירושלים הלכתי לחצוב לי קבר, ובעיני ראיתי רחוק טפח או טפחיים, וחקרתי וידעתי שחדשים מקרוב באו ונהגו כן הקברנים.

הוא כותב אח''כ שלדעתו יש צורך בתשעה טפחים, דהיינו מרחק אמה וחצי.

בירושלים היו נוהגים שהשמש של בית הכנסת היה מסתובב בין המלווים עם קופת הצדקה, וכולם נותנים צדקה.

מטרת הצדקה: להוסיף זכויות למת שנתנו צדקה לעילוי נשמתו, וזה נחשב לו כאילו הוא בעצמו תרם כעת לצדקה.

זו סנגוריה גדולה על הנפטר ומגרש ממנו את המזיקים, וזו גם נחשבת מצוות צדקה לתורם עצמו.

בני המשפחה נהגו לחלק צדקה 3 פעמים במהלך ההלוויה, במקומות שרוצים לקטרג עליו:

1. שעה שמוציאים את המת מהפתח, אז מתעורר הדין - מפרישים מטבע לקופת הצדקה ואומרים: זו צדקה לעילוי נשמתו.

2. שעה שיוצאים מהרחוב האחרון בעיר, מהבית האחרון שלפני בית הקברות.

3. שמגיעים לבית הקברות.

לאחר שמכסים את הנפטר, מדליקים נר (לא ממש סמוך למיטה, אלא בקרבת ראש המיטה), כי הנשמה נמצאת שם ליד הנפטר ושומרת עליו עד שהוא נקבר.

יש נוהגים להדליק על המת, עד ההלוויה - 26 נרות, יש המדליקים 7 נרות ויש המדליקים נר אחד. אחד המרבה ואחד הממעיט.

* נר השם נשמת אדם, להתחבר אל מקור האור המחייה הכל.

* הנר רומז לאור ואור זה דבר שבא מלמעלה, כי נר מצווה ותורה אור.

* בנר יש שלהבת ובשלהבת שלושה גַוונין, ואז השכינה באה ושומרת לאור הנר. וכשהנשמה נפרדת מהגוף, דבר ראשון שהיא עושה, היא משתחווה לפני השם יתברך.

מובא בגמרא: "לי תכרע כל ברך" - זה יום המיתה, שאז, ביום המיתה, הנשמה משתחווה לפני השם. "תישבע כל לשון" - זה יום הלידה, שאז משביעים את הנשמה שלא תגלה, מה שהיא רואה בעולם העליון אלא ברשות, והיא נשבעת.

כשנכנסים לבית אבלים לא אומרים שלום! אומרים: הצטערנו לשמוע...

כשיוצאים מבית האבל לא אומרים שלום, אך אומרים: המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים (ולא תוסיפו לדאווה עוד). והאבל עונה: אמן.

ניחום אבלים זו מצווה גדולה מאוד, זו גמילות חסד גם עם החיים וגם עם המתים.

המנחמים לא מתחילים לדבר דברי ניחומים עד שהאבל מתחיל לדבר ראשון, וחשוב לנחמו בדברים טובים ולשמחו.

מורידים את הנפטר לרצפה בצורה מכובדת ומבקשים ממנו מחילה.

יש לנהוג במת בכבוד וזהירות, ואם מזיזים אותו אפילו תזוזה קטנה, יש לבקש ממנו מחילה.

מיישרים את ידיו ורגליו ומכסים את כולו.

רבי חיים ויטאל כתב: כשמורידים את הנפטר ממיטתו לרצפה, זה נעשה לו כפרה ונחשב לו במקום סקילה, ומובא שכך ציוה הוא עצמו את בנו שיעשה לו לאחר מותו.

לאחר שמורידים את הנפטר לרצפה אומרים 3 פעמים:

"בית יעקב לכו ונלכה באור השם. אלקים דיבר ויקרא ארץ, ממזרח שמש עד מבואו. יבוא שלום ינוחו על משכבתם. כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

לא ישאירוהו לבדו בשעת יציאת הנשמה.

מדקדקים לומר קריאת "שמע" ברגע יציאת הנפש ממש, ואחרי עצימת עיניים (שהיא מצווה עצומה ועדיף הבן לעשותה), ופותחים חלונות.

* שמע ישראל השם אלקינו השם אחד (פעם אחת).

* ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (3 פעמים).

* השם הוא האלקים (7 פעמים).

* השם מֶלֶךְ, השם מַלַךְ, השם ימלוך לעולם ועד (פעם אחת).

וצריך לשפוך כל המים שיש בבית.

ואומרים ליד המת: תהלים, במיוחד פרק צ''א - יושב בסתר עליון.

בזמן שממתינים להלוויה (אם ממתינים), יש הנוהגים לומר שיר השירים בקול נעים ולומר דברי תורה.

שיר השירים הוא שבח גדול יותר מכל השבחים, וידוע שתמיד כאשר המקטרגים שומעים שבחו של השם יתברך, הם בורחים ומסתלקים.

כלומר: הקטגורים של הנפטר עוזבים והולכים (זה כמו במשפט ללא קטגור), וזה גורם גילוי השכינה.

שיר השירים מעורר את אהבת השם לעם ישראל, ועל ידי כך השכינה באה ושומרת על הנפטר.

הקפות לא עושים לכל אחד, אלא רק לירא שמים, תלמיד חכם וחסיד.

הקפות עושים רק לגברים (ולא לנשים) מגיל 13, יש אומרים רק מגיל 20 כי רק אז דנים את האדם בידי שמים. במנטובא נהגו לעשות רק לזקן מגיל 60 ומעלה.

ה"מעבר יבוק" כתב שלתלמיד חכם יעשו, אפילו לצעיר.

אין לעשות הקפות בערב שבת, בערב ראש חודש אחר חצות היום, בלילה (ואפילו לא אחר חצות), ובימים שאין בהם תחנון.

יש לבחור עשרה תלמידי חכמים צנועים, יראי שמים ונשואים, שלא יהיו בעלי קרי, אוחזים אחד את ידו של חברו בלי שום הפרדה במעגל. החזן עומד מחוץ למעגל והם העשרה מקיפים את המת, אומרים פסוקים מסוימים ונותנים מטבעות לצדקה.

אחרי ההקפות צריך מיד לקבור אותו.

לא לשכוח להתיר את הקשרים בתכריכים ולהניח את ידי הנפטר לצדי הגוף (ולא על הגוף), והרגליים יהיו לכיוון בית המקדש. בכל מקום שיקבר יהיו רגליו לכיוון בית המקדש שכאשר יקום בתחיית המתים, יהיו פניו את פני בית המקדש.

כעת לוקחים עפר ומניחים על הקבר, ובשעת הנחת העפר על הקבר יש לומר 3 פעמים: "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית", עד שהעפר מגיע לגובה הקרקע.

ה"מעבר יבוק" מביא שהקבורה היא סוד גדול, והיא נקראת חסד של אמת, מדוע?

כשהאדם חי הוא קרוי אדם, כשהוא מת הא' יוצאת מהמילה אדם ונשאר רק דם, הא' מאמת יוצאת ונשאר מת. המת עצמו שוכב בצורת ו', כשאתה שם לו עפר מלמטה ועפר מלמעלה ואפילו מעט גרגרי עפר, נהיה י' למעלה וי' למטה והאות ו' באמצע (המת), כלומר א', אז ממת הפכת אותו כעת לאמת, וזה פירוש "ועשית עמדי חסד ואמת ואל תקברני במצרים", זהו חסד של אמת, שהעיקר הוא בא''י.

מובא בקוהלת: הכל היה מן העפר והכול שב אל העפר, מי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה. לאחר שקברו את המת והספידו אותו, מתחיל הדין, הוא רוצה ללכת למקומו ואז הדין מעכב. מה קורה כעת?

בגמרא במסכת שבת, דף קנ''ב מובא: הקב''ה על גופם של הצדיקים אומר - יבוא שלום, ינוחו על משכבותם, ועל נשמתם הוא אומר - והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים.

על גופם של רשעים הוא אומר: ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע.

רבי אליעזר אומר: נשמתם של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר: "והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים".

כדי להבין זאת, יש לדעת שהנשמה מתחלקת לשלושה חלקים: נפש, רוח ונשמה.

במדרש בבראשית רבה מובא: ויהי אדם לנפש חיה. חמישה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה.

נפש - כי הדם הוא הנפש. לפי המהרש''א הנפש זה כח הצומח שבגוף.

רוח - מי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה. הרוח זה כח התנועה שיש בגוף, התנועתיות שיש לו, היכולת לזוז - שיש לבעלי חיים ושאין לאדמה, לצומח.

נשמה - המדרש אומר: זה אופייה, כלומר: אין לעמוד על אופייה של זו, יודעים שיש נשמה אך אי אפשר להסביר. הנשמה זה השכל.

חיה - שכל האיברים מתים, אבל היא חיה. חיה זה הכח החיוני.

יחידה - כל האיברים הם שניים והיא יחידה. בגשמיות נמצא זוגות אברים, פרט לנשמה שאין לה זוג, היא יחידה. גם נשמת האיש והאישה היא נשמה אחת, כלומר: שני חלקים של נשמה וזו יחידה. היחידה היא הכח המחבר ומקשר את כל חלקי הנשמה - את הנפש, רוח, נשמה וחיה. אנחנו יודעים שיש קשר בין כל חלקי הנשמה, וגם בעולם האמת הם מתקשרים מדי פעם דרך הנפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה.

כשאדם ניפטר ונקבר, ואחרי שקרוביו משאירים אותו בבית הקברות והולכים הביתה:

הנפש - נמצאת על הקבר, כמו שנאמר: "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל".

הרוח - הולכת לגן עדן תחתון.

והנשמה - עולה לגן עדן העליון.

בגמרא במסכת שבת מובא: רב חסדא אומר, נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה ימים, והחיוב לשבעה ימים כפי שנאמר: ונפשו עליו תאבל, ויעש לאביו אבל שבעת ימים, כמה זה ותאבל? זה שבעת ימים. יוצא שהנשמה נמצאת בעולם הזה שבעה ימים.

המהרש''א כותב: מה זה נפשו? זה לא הנפש, אלא הנשמה. הנפש נמצאת בקבר כל הזמן, אבל הנשמה למרות שמקומה למעלה בעולם העליון - היא פה בעולם התחתון. היא תהיה כאן שבעה ימים ראשונים ותתאבל על הגוף שהלך למקום עפר, רימה ותולעה. הנשמה עולה לגן עדן העליון ויושבת לה שם, אבל הגוף נימצא פה בקבר, במקום רימה ותולעה, לכן הנשמה מתאבלת עליו, ועיקר האבל הוא על הגוף.

רבינו האר''י הסביר: שהנשמה והרוח מסתלקים ועולים למעלה ברגע הפטירה, ובעולם הזה נשארת הנפש שהיא גבוהה מאוד. בנפש 2 חלקים: חלק מקיף וחלק פנימי.

המקיף - זה החלק המסובב את האדם מסביב (ההילה, לכל אדם יש הילה מסביבו).

הפנימי - זה חלק הנפש שנמצאת בתוך הגוף וקשור עם הגוף. נכון שהנפש יצאה מהגוף, אבל כשקוברים אותו היא הולכת ויושבת איתו בתוך הקבר.

נשאר החלק המקיף, אשר לו שבעה חלקים. המקיף הולך ובא מהבית לקבר, כל יום אחד מהם הולך ומסתלק ונשאר עומד על הקבר ומקיף מלמעלה, וכך ביום הראשון יש שם מקיף אחד, ביום השני שניים (ובבית נשארו חמישה חלקים), עד שביום השביעי כשקמים מה"שבעה" גם המקיף השביעי הולך לו ועומד שם למעלה על הקבר.

בגמרא במסכת שבת נאמר: כל שנים עשר חודש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת. לאחר שנים עשר חודש הגוף בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת.

גם בזוהר פרשת תרומה מובא: כל שנים עשר חודש הנשמה נמצאת בעולם הזה, לכן הנפטר מתראה יותר לקרוביו בחלום בשנה הראשונה. אחרי השנה הראשונה הוא נמצא כבר למעלה וכבר אין לו כל כך שייכות לעולם הזה, לכן כבר לא כל כך רואים אותו בחלום.

בזוהר פרשת ויחי מובא: שתים עשרה חודשים הראשונים הנפש קשורה עם הגוף שנימצא בקבר והם נידונים כאחד (הגוף והנפש). כל עוד שנשאר מהגוף משהו (ואין הכוונה לשלד העצמות), אז הנפש עדיין נמצאת שם והיא נידונה.

למה הכוונה - שהנפש נידונה?

בגמרא במסכת סנהדרין מובא (וגם בזוהר ובמדרש) - משל החיגר והסומא (משל ידוע):

הנשמה אומרת: הגוף חטא, שהרי מיום שיצאתי ממנו, אני פורחת למעלה באוויר ולא יכולה לחטוא. הגוף אומר: הנשמה חטאה, שהרי מיום שאני בקבר אני לא יכול לחטוא.

מה עושה הקב''ה? מרכיב אותם זה על גבי זה ודן אותם ביחד. ואין הכוונה שמכניס את הנשמה לגוף כמו בחיים, כי אי אפשר להחזיר אותו לחיים עד לזמן תחיית המתים. אלא, מוריד את הנפש ואומר לה: תעמדי פה ליד הגוף הזה שחטאת אתו וביחד תסבלי בכך שתראי מה קורה לו, כיצד כולו מלא תולעים.

ה"ראשית חכמה" אומר: שזה דומה לאב שלא חינך את בנו לשמירת שבת והבן חילל שבת, כשהבן מת, מביאים אותו לגיהינום להענישו, ומוציאים את ההורים מגן עדן כדי להראות להם משהו ואינם יודעים מה, ומביאים אותם ומראים להם כיצד מענישים את הבן והם מסתכלים ורק מההסתכלות הזו הם מתמלאים צער גדול. כך לגבי הנפש, כל עוד הגוף קיים וחטא, נפרעים ממנו בקבר, והנפש נמצאת שם ורואה זאת: "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל". כל זה מדובר באדם בינוני שעשה גם מצוות וגם עבירות.

כמה זמן נמשך הדין הזה של הנשמה והגוף ביחד?

בזוהר ובגמרא מובא שדין זה נמשך 12 חודש. במקום אחר בזוהר מובא שדין האדם בקבר נמשך 30 יום. בחלק ב' דף קצ''ט אומר הזוהר בפירוש שדנים 30 יום.

בזוהר בפרשת שלח לך מובא: כל עוד שהגוף של העולם הזה קיים בקבר, הנשמה למעלה לא יכולה ללבוש את המלבוש שלה.

הגוף בעולם הזה משמש כמלבוש לנשמה, שהרי הנשמה מקיימת מצוות באמצעות הגוף. אם הנשמה רוצה להניח תפילין היא לא יכולה בלי הגוף. כשהנשמה נפרדת מהגוף, היא פושטת אותו ולובשת מלבוש אחר, מלבוש רוחני. אך כל עוד הגוף קיים בקבר, הנשמה צריכה להמתין עד שהגוף יתפורר בקבר ואז היא תוכל לעלות למעלה וללבוש את מלבושה הרוחני. כתוב שם בפירוש ששתי גופים ביחד לא יכולים לעמוד, אם הגוף עדיין קיים אין היא יכולה ללבוש את המלבוש הרוחני.

בזוהר ויקהל מובא שהנשמה לובשת בגד מאוד יפה ומאוד יקר. אך אינה לובשת לבוש רוחני זה אלא רק אחרי 30 יום, שכן אין נשמה שלא תקבל עונשה לפחות 30 יום לפני שנכנסת לגן עדן. והטעם הוא: שעיקר התפוררות הגוף מתרחשת במשך במשך 30 יום הראשונים, ואחר כך עד 12 חודש יש עדיין עיכול הבשר.

יש חלוקה במדרגות העונש לנפש, רוח ונשמה:

הנשמה - בשבעת הימים הראשונים מסיימת את הדין שלה, עולה לשמים ונחה.

הנפש - נשארת בקבר.

והרוח - נשארת אתה לשמור על הנפש.

הרוח תמיד מסייעת לנפש לשמור אותה מפני החיצונים והמקטרגים.

כל עוד הגוף לא התפורר לגמרי הנפש עדיין נמצאת בקבר וזה עונשה. ברגע שהגוף התפורר הנפש מסיימת את הדין שלה והיא מסתלקת ועולה חזרה לגן עדן הארץ.

לכן מובא שלפחות ב-30 יום ראשונים (ובכל השנה הראשונה), קרובי המשפחה יזהרו ויקפידו לעשות מה שיותר מצוות לעילוי נשמת הנפטר, שמירת שבת, הנחת תפילין, צדקה, לימוד תורה, משניות (משנה = אותיות נשמה, לימוד משניות מועיל מאוד לעילוי נשמת הנפטר), תהלים, "קדישים"... כי עיקר הדין לנפטר הוא 30 יום ראשונים.

למרות שהדין נמשך 12 חודש, זה אינו דין קשה כמו הדין ב-30 יום הראשונים, וכל מצווה ממתיקה לו את הדינים ומקלה על הנפטר.

יש הנוהגים לשלוח 10 אנשים לפני ההלוויה שיקראו ליד הקבר מזמורי תהלים מסוימים כדי שתשרה שם שכינה, כמו: מזמור לדוד, הבו לשם בני אלים... כדי שיסתלקו החיצונים מעל אותו מקום.

יש נוהגים שבחייהם מכינים קבר והולכים לשם מדי פעם ואומרים: ויהי נועם, יושב בסתר, פתיחת אליהו, משניות ותהלים עם שם האדם, כדי להשרות קדושה במקום.

גם הרמב''ן וגם במסכת סנהדרין דף מ''ו מובא: רמז לקבורה מן התורה, מניין? שכתוב: "כי קבור אקברנו".

ומה לגבי מת שציווה בחייו שלא יקברוהו? כותב הרמב''ן: אין שומעים לו!

במדרש מובא שמעלת הקבורה חשובה, שבאותה שעה שהמת נכנס לתוך הקבר הקב''ה שומר אותו, וע''י זה כל הזוהמה יוצאת ממנו.

כותב ה"מעבר יבוק" שצריך לכוון שבשעה שקובר אותו, ע''י זה כל הרע שיש בו יתכלה ויתבטל ממנו ויישאר טהור, זך ומזוכך, כמו שאנחנו זורעים חיטה באדמה וצומחים לנו שבולים, שנאמר: ויציצו מעיר כעשב הארץ, לכן זו מעלה גדולה מאוד.

לפני שיוצאים מבית הקברות, נוטלים ידיים בכלי (נטלא) 3 פעמים על כל יד לסירוגין, ונהוג שלא לנגבן.

הלווית המת הכוונה - שמלווה בזה שהולך אחר המיתה.

אפילו לא עושה כלום רק הולך, זה נחשב לו לחסד גדול ולמעלה גדולה. ולא רק ההלוויה, אלא כל הטיפול בצורכי המת: השמירה עליו (חייבים לשמור על המת ולא להשאירו לבד), סידורי ההלוויה, הטהרה, ההספד... הכל כל כך חשוב, עד כדי כך שהאונן (אונן הוא: מי שחייב לשבת "שבעה" על קרובו - ונחשב אונן מרגע הפטירה ועד אחרי הקבורה) פטור מכל המצוות כדי שיוכל לטפל בענייני המת, וגם מפני כבוד המת,שלא יראה כאילו הוא מסיח את דעתו מהמת.

כל יהודי ויהודיה הרואים הלוויה (גם אם לא הכירו את המת בחייו), מצווה שילוו את הנפטר לפחות ארבע אמות, כלומר 2 מטר, וזה נחשב להם מצווה וחסד גדול. המת זקוק לליווי - כלומר שילכו אחריו כל זמן ההלוויה, ויש בזה תועלת גדולה למת.

חכמי הקבלה כתבו: שכיון שהשכינה (אור השם יתברך), נמצאת עם הנפטר לשמור עליו, אזי כל המלווה את המת נחשב לו כאילו ליווה את השכינה.

בזוהר מובא שזו סגולה ללוות את המת, והמלווה את המת יזכה לזכויות גדולות ולאריכות ימים.

כדי להמחיש את מעלת לווית המת, מובא בגמרא במסכת כתובות:

אמרו על רבי יהודה בר אלעי, שהיה מבטל תלמוד תורה (למרות שאין לעשות זאת) - רק עבור שני דברים: להוצאת המת ולהכנסת כלה.

במה דברים אמורים? כשאין עמו "כל צורכו", כלומר: היה מבטל לימוד תורה ללוות את המת, רק כשאין מספיק אנשים שילוו את הנפטר לפי כבודו.

ולכמה אנשים הכוונה "כל צורכו"?

אומרת הגמרא ורש''י שם: 12,000 אנשים ו - 6,000 שופרות המכריזים ומודיעים על הלוויה.

בלוויה אומרים תהלים, ואסור שיחות בטלות.

בשעת הלוויה עד בית הקברות יש לקרוא : ויהי נועם, יושב בסתר, אנא בכח, וקוראים: "בשנת מות המלך עוזיהו" עד "ויקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש השם צב-אות מלא כל הארץ כבודו", מדוע? כיון שהשכינה באה לקראתו והמלאכים מלווים אותו.

אין לעכב את הקבורה ויש לקבור את הנפטר מה שיותר מהר ואפילו בלילה.

בירושלים - ידוע שאין מלינים את המת.

הזוהר החמיר מאוד לגבי הלנת המת ועיכוב קבורתו. בזוהר כתוב בפירוש כי הנשמה לא יכולה לעלות ולהראות את פניה, ואינה יכולה לשבת במחיצתה - עד שלא קוברים את הגוף, ובמיוחד בירושלים שהיא פלטרין של מלך.

זה צער גדול לנשמה שהיא רואה את הגוף בניוולו, ולכן יש לקבור את הגוף מה שיותר מהר.

לפי המדרש: אין לעכב את הקבורה כפי שכתוב אצל רחל אמנו: ותמות רחל ותקבר בדרך אפרתה - קבורה סמוך למיתה ואפילו בדרך.

במסכת כתובות נאמר: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, והכוונה לכל ארץ ישראל, ששבח הקבורה בכל ארץ ישראל הוא חשוב ורב.

יש מעלה בקבורה בירושלים כיון שזה קרוב למקדש, אבל אם האדם לא היה גר בירושלים, אז אין צורך להביאו לירושלים.

בהלכה ב"יורה דעה" מובא: שאסור לקבור רשע ליד צדיק, וכן רשע או צדיק ליד בינוני וצדיק שלא גמור ליד צדיק גמור. הרמ''א מפאנו כותב שזהו איסור מן התורה, זו הלכה למשה מסיני, והזריז לפנותו הרי זה משובח.

בספר החסידים מובא שהרשע לאחר קבורתו נודף ממנו ריחח רע כריח בית הכסא, וכל אלה הקבורים בסביבתו סובלים ומסכנים. הם מרגישים צער בגלל הרשע וסובלים בגללו, וזה גם מונע מהם קבלת סודות ואורות.

אם לא יודעים היכן רצה להיקבר, מובא בירושלמי: נוח לו לאדם שינוח אצל אבותיו, וזו מצווה גדולה.

יש להיזהר שלא לקבור איש ליד אישה שאינה אשתו או אמו. ידוע המעשה בארה''ב: שקברו איש ליד אישה שאינה אשתו, והרב הגאון פיינשטיין ציווה למשפחתה להוציאה ולהעבירה למקום אחר, 10 שנים לאחר שנקברה.

בטבריה עד היום קוברים שורה גברים ושורה נשים, אפילו לא את אשתו באותה שורה.

את המת מלבישים בבגדי פישתן, כיון שהפשתן מגן מפני המקטרגים.

יש המכינים את התכריכים עוד בחיים, ונהגו שאת התכריכים מכינות הנשים, אשר הן גרמו את המיתה לעולם, ובכך שיכינו את צרכי המת, יזכו ויתקנו את החטא והקללה אשר קוללו בעולם.

בלוויה וכאשר מורידים את הנפטר לקבר, התכריכים קשורים. וכאן יש להיזהר: חשוב שיפתחו את התכריכים כולם לפני שסותמים את הגולל. חשוב מאוד להקפיד, וזו מצווה לדרוש בכל תוקף מאנשי חברה קדישא: שיתירו את כל הקשרים של התכריכים, (לעיתים הם מתירים רק שניים והם צריכים להתיר שלושה), והכוונה: לחוטים שהם כמו שרוכים היוצאים מהתכריכים, ואשר את כולם חייבים לפתוח. הקשרים הללו נמצאים בשלושה מקומות: ליד הראש, ליד החזה וליד הרגליים.

כאשר פותחים את הקשרים הללו, הרמז הוא: שהנפש, רוח ונשמה - חופשיים כעת, כל אחד, לעלות למקומם עד לזמן תחיית המתים.

המלאכים מלבישים אותו ברוחניות, ואם לא עושים זאת ונשאר קשר, זה עלול להפריע ברוחניות.

לכל בגד יש דמות רוחנית. מובא במקורות שאפילו אם התכריכים נרקבו ועברו עליהם מאות ואלפי שנים, למרות שהקיום הגשמי שלהם נעלם, הדמות הרוחניות שלהם עדיין קיימת, ואינה נאבדת.

מובא בספר חסידים תתשכ''ט: שאפילו התכריכים נרקבים, הקיום שלהם נמצאת למעלה בעולם העליון.

יש להיזהר שהתכריכים יהיו עשויים מפשתן, כולל החוטים בהם תופרים אותם, ויש לזה סוד עצום, לכן הכהן הגדול ביום הכיפורים היה נכנס בקודש הקודשים, לפני ולפנים, בבגדי לבן העשויים פשתן טהור, כיון שהפשתן שמר עליו כדי שלא יבוא שום מזיק.

גם בחיי היומיום, מי שלבוש בבגדי פשתן שמור מכשפים, עין הרע ומזיקים.

המפרשים האריכו מאוד בעניין מעלת הפשתן, בפתחי תשובה ביורה דעה, בילקוט ראובני, ומובא במדרש, שהלבישו את יוסף הצדיק בבגדי שש. וכיון שמצרים הייתה מלאה כשפים וחרטומים, ציוה פרעה שילבישו את יוסף בגדי פשתן מחשש עין הרע.

את האיש עוטפים בטלית גדול, זה מנהג שהתחיל בירושלים לפני כמה מאות שנים והתפשט לכל העולם.

עוטפים את הנפטר בטלית שמכסה את כל הגוף - מהראש ועד הרגליים.

חשוב שכל גופו יהיה עטוף בטלית, כיון שהאיש זקוק לשמירה רוחנית מעולה יותר מאשר האישה. מצבה של האישה בפטירה הוא הרבה יותר קל מהאיש והרבה יותר נוח.

מובא בזוהר בפרשת משפטים על הפסוק "בבגדו בה": שהנשמה שמורה כאשר יש לה בגד של מצווה - שהוא הטלית, ומכאן למדו לעוטפו בטלית, שהטלית הוא בגד של מצווה.

כך הביא גם רבי יעקב חי שאלתיאל ניניו בספרו "אמת ליעקב": מלבוש האדם בעולם הבא הוא ציצית ותפילין, וזה הטעם שנוהגים בעיר הקודש ירושלים (אז נהגו רק בירושלים), לעטוף את הנפטר בטלית.

כל מצווה שהאדם מקיים בחייו, בוראת לאדם מלאך טוב, וכל עבירה בוראת לו קטגור ובמיוחד הוצאת ז. לבטלה של הגבר שבוראת לו מזיקים ומקטרגים רבים.

אור מקיף כוחו לדחות את הקליפות, והטלית ניקרא גם אור מקיף. אך מאחר שעוטפים את הנפטר כולו בטלית, יש הלכה משום לועג לרש - לכן קושרים כנף אחת של הציצית ואז זה עגול ופטור מציצית. מצד דין הציצית יש כאן בגד של מצווה וזה שומר, אך מאחר שכנף אחת של הציצית קשורה, אי אפשר לברך על הציצית ולכן אין כאן לועג לרש.